פוטו רצח

בדיוק כשחשבת שאין יותר לאן לרדת, מגיע "רצח מוצדק" ומוצא את אל פצ'ינו ורוברט דה נירו בשפל של הקריירה שלהם. על הסרט עצמו אין טעם להכביר במילים. מותחן משטרה שמבטיח יותר מאשר מקיים, ושאלמלא לוהקו אליו השניים האלה היה נשלח היישר לדי.וי.די. אבל על נתיב ההתרסקות שחולקים דה נירו ופצ'ינו בהחלט יש מקום להרחיב, ולשם כך נתכנסנו כאן.

אז מה קרה כאן בעצם? שני שחקנים איקוניים של שנות ה-70, העשור המופלא ששינה את פני הקולנוע האמריקאי, שהופיעו בכמה מהסרטים האמריקאיים הגדולים של תקופתם ובכלל. רשימה חלקית: “הסנדק 1+2”, “רחובות זועמים", “סרפיקו", “אחר צהריים של פורענות", “נהג מונית", “צייד הצבאים", “השור הזועם". דה נירו ופצ'ינו היו היפוכו הגמור של הכוכב ההוליוודי הזוהר, ויצרו דימוי חדש של גיבור אמריקאי לא קונבנציונלי, כזה שהלם את רוח העשור הסוער ההוא והילך על סף הטירוף והאלימות.

דה נירו ופצ'ינו ב"רצח מוצדק". הסרטים נהיו קטנים?

שניהם מזוהים עם ניו יורקיות מהבילה, לא פחות מסרטיהם של הבמאים בהם כיכבו, סידני לומט ומרטין סקורסזה, ושניהם מייצגים את בני הדור השני להגירה מאיטליה. כלומר, אותה אתניות פטריארכלית, חמת מזג ומשפחתית מאוד שניכרת ב”שור הזועם” ו”הסנדק”. אך בעיקר – שניהם מייצגים את המשבר שחווה הגבר האמריקני הלבן בשנות ה-70, נוכח עלייתן של התנועה הפמיניסטית ותנועות מחאה רדיקליות אחרות, וכמובן המלחמה בווייטנאם. הגבריות שלהם, ע"ע "נהג מונית" ו"הסנדק", היא אפלה, אלימה, שברירית ופאתטית.

שניהם הפכו לשחקנים המשפיעים ביותר של דורם. שניהם ביימו סרטים (פצ'ינו את "מחפשים את ריצ'רד" ב-96' ו"קפה סיני" משנת 2000; דה נירו את "סיפור מרובע ברונקס" ב-93' ו"שומר המדינה" ב-2006), ושניהם מצוידים בסימני היכר שכבר הפכו לפרודיה – פניו המתעוותות של דה נירו וקולו החורק של אל.

שניהם היו מועמדים פעמים רבות לאוסקר (פצ'ינו זכה ב-92' על תפקידו כקצין צבא עיוור ב"ניחוח אישה". זו היתה מועמדותו השמינית לפרס; דה נירו צבר שש מועמדויות וזכה פעמיים: כשחקן משנה על "הסנדק 2", ועל גילום דמותו של המתאגרף ג'ייק לה מוטה ב"השור הזועם"), והקריירות שלהם נקלעו למשבר דומה של הופעה בסרטים קטנים על מידותיהם.

האם הם אלה שנותרו גדולים ורק הסרטים נהיו קטנים, בפרפרזה על מילותיה המפורסמות של כוכבת העבר הדועכת, נורמה דזמונד, ב"שדרות סנסט" – או מה? בעוד פצ'ינו הופיע בשני העשורים האחרונים בכמה סרטים מעניינים (הוא היה שיילוק ב"הסוחר מוונציה", וגילם את דמותו של עורך הדין השמרן רוי כהן במיני סידרה המוערכת "מלאכים באמריקה"), הופעותיו הבולטות של דה נירו היו באותם סרטים בהם נדרש לפרודיה עצמית (“בואו נדבר על זה" ו"פגוש את ההורים"). כאילו כל שנותר ממנו היום הוא רק הדימוי של הדמויות הגבוליות (ובראשן טראוויס ביקל ב"נהג מונית") שגילם בשנות ה-70.

מופע שנות ה-70

מאז הופעתו הקולנועית הראשונה, ב"ברכות" של בריאן דה פלמה מ-68' ועד עכשיו, שיחק דה נירו בכ-70 סרטים. פצ'ינו רשם לזכותו 40. ועם זאת, מפגשיהם זה עם זה על הבד הסתכמו בכמה דקות דיינר משותפות ב"היט", סרטו של מייקל מאן מ-95'. ב"הסנדק 2", כזכור, הם הופיעו בשתי עלילות מקבילות. לקח, אם כן, בדיוק ארבעה עשורים כדי לצוות אותם יחד לסרט שלם אחד. מכאן הציפיות ש"רצח מוצדק" מעורר. מכאן גם האכזבה. מה שהיה אמור להיות אירוע, נגמר במשיכת כתף.

כאן הם מגלמים צמד שוטרים ניו יורקיים. השניים דולקים בעקבות רוצח סדרתי שמקפיד לחסל חלאות אדם ששוחררו ממעצר מסיבות ביורוקרטיות, ומותיר אחריו שיר בזירת הפשע. כמו היה זה אחד מאותם נוקמים מחוץ לחוק, "ויג'ילנטה" בלע”ז, שאיכלסו את הקולנוע האמריקני של, ובכן, שנות ה-70 (ע"ע "משאלת מוות" ו"בראש מורם"). ואכן, אם יש משהו משונה ב"רצח מוצדק", הרי זה שהסרט נראה כאילו הגיח היישר מהעשור ההוא, שדה נירו ופצ'ינו היו כוכביו. והפעם, זו אינה מחמאה.

השניים מסתובבים פה באפס מעשה, מצוידים בשמות של סוגי עופות (לדה נירו קוראים פה Turk, ושמו של פצ'ינו הוא Rooster, וקרב תרנגולים אכן צפוי פה בהמשך), ויש משהו סנטימנטלי בצפייה בהם יחדיו. הבעיה היא, שלבמאי

ג'ון אבנט (שכבר שיתף פעולה עם פצ'ינו ב"88 דקות") אין כל מושג מה לעשות עם עצם נוכחותם בסרטו, והתחושה היא ש"רצח מוצדק" רק סובל מהמטען ששניהם ביחד וכל אחד לחוד מביאים אליו.

דה נירו מלווה את הסרט ב"ווייס-אובר" ציני ועייף, שאמור להזכיר את שורותיו הבלתי נשכחות מ"נהג מונית", העריכה התזזיתית מחפה, כצפוי, על תסריט שבלוני המתהדר בטוויסט לא סביר (כתב אותו ראסל גרשוביץ שאחראי, לא יאמן, לתסריט השנון של "האיש שבפנים"), שירלי ברנר, משלנו, צצה לפתע כזונה רוסיה, וכל רגע אתה מצפה שדסטין הופמן יגיח מאי שם, יצטרף לחבורה, ויחד הם יקוננו על מה שקרה להם מאז ששנות ה-70 פסקו מלהיות.