ביקורת: ואלס עם באשיר / Waltz With Bashir

ואלס עם באשיר

לכבוד טקס הענקת פרסי אופיר 2008, הנה לכם ביקורת על אחד המועמדים המובילים לסרט השנה: "ואלס עם באשיר".

"ואלס עם באשיר" טוב. העובדה שבמאי הסרט, ארי פולמן, הצליח לדלג מעל הפערים הפוליטים והצבאיים המובהקים שבין דעתו ובין דעתי ולרתק אותי למושב בלי למוש בכסאי אפילו מוסיפה לו יוקרה.

עם הפצתו הרשמית באקרנים בארץ, "ואלס עם באשיר" הוגדר כסרט תיעודי באנימציה המנסה לשחזר את זכרונו האבוד של הבמאי פולמן. ההגדרה הזו בעיני היא רק עוד משפט יחסי ציבור סתמי כמו "סרט השנה". עממה, כל מיני אנשים בתעשיה המקומית קיבלו זאת כעובדה מוגמרת, וכאשר הוכרזו המועמדים הסופיים לפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר 2008, הללו התלהמו או לפחות הופתעו על חדירתו של "ואלס" לרשימה.

למעשה, הקשר בין תעודה ובין "ואלס עם באשיר" הוא רופף מאד, אם בכלל קיים. אמנם משמעות המילה 'תעודה' הוא עדות, ואכן הסרט כולו מבוסס על עדותו של הבמאי מניסיונו וחוויותיו, תיאור מדויק של האירועים אין בסרט ועל כן ראוי יותר לכנותו 'שחזור'. יתרה מכך, היות ואיש לא הסתובב עם מצלמת וידאו ותיעד את כל הראיונות או את הזכרונות מהמלחמה, מדובר בשחזור סובייקטיבי לחלוטין. אותו שחזור סובייקטיבי הוא בראות עיניו של פולמן את המתרחש במלחמה או את התנהגותם של המרואינים שלו ומראם באותו הרגע.

ללא ספק, כדי להדגיש עובדה זו, נחלצים האיורים הפשטניים של דוד פולונסקי ומחלקת האנימציה שלו. האנימציה בסרט, שהורכבה משום שחלק מהמרואינים ביקשו שלא להופיע בסרט, מציירת את האירועים בצורה כוללנית מאד עם קוים גסים למדי וחוסר ירידה לפרטים. העומק בציור מורגש באמצעות משחקי הצללות וצביעה מיוחדים, שפשוט מענג לשטוף את העיניים במסך. העונג הזה לא מגיע מיד עם תחילת הסרט ולוקח זמן מה להתרגל לאנימציה, אבל הוא מגיע.

"ואלס עם באשיר" מתחקה אחר זיכרונותיו של במאי הסרט, ארי פולמן, שלכאורה אבדו לו כתוצאה מאירוע טראומטי כלשהו במהלכה של מלחמת לבנון (הראשונה) בה לחם. התהיות בדבר המלחמה מתחילות אצלו באיחור של 20 שנה כאשר חבר שלו מספר על חלום רע המזכיר לו את המלחמה ומטריד את שנתו. פולמן נגרר לחקור מעט על חלקו בהיסטוריה, ולאט לאט הזיכרונות שצפים בו מושכים אותו הלאה לפענח למה הוא שכח, ומהי משמעות החלום שעכשיו רודף אותו.

מוסיקת הרקע של הסרט, בניצוחו של מקס ריכטר, היא הדבר המוצלח ביותר שבו, עוד לפני האנימציה ולפני העלילה והעריכה. לכשעצמה, העלילה היתה עשויה להיות משעממת למדי ולפנות לקהל מצומצם הרבה יותר, אלא שהמוסיקה משנעת את העלילה בצורה חלקה ומעניינת כמו גם מדגישה אירועים ותפניות חשובות בזו.

בשילוב המוסיקה והאנימציה המיוחדים, פולמן שוטח בפני הצופים את משנתו המלאה באשר למסקנותיו מהמלחמה ומטיח את הביקורת האמיתית. אלו כביכול נעשים מתחת לפני השטח, למי שמאזין ורואה באמת. ברובד הברור, מתנהלת מלחמה כאוטית, ובני השמונה-עשרה הנלעגים בירוק עם גליל בידהם, כל כך מבוהלים מהאירועים שהם מתנהגים בשיגעון מוחלט.

ברובד הנסתר, זה הנבנה באמצעות המוסיקה והאנימציה, מתוארת פירמידת החומרה המלחמתית. לפי הסרט, נפילות מכוחותינו הן דבר נוראי ומפתיע שכאילו איננו מצפים שיקרה במלחמה. רוב הדם הניתז בסרט הוא דווקא דמם של חיילי צה"ל, ולצד הנתזים המבהילים ישנה דממה מוחלטת הקוטעת בדרך כלל מנגינה משמחת. אבל הסרט מדגיש שחיילנו אינם מלאכים עלי אדמות והתנהגותם פראית ואפילו חולנית. הדגש הזה מושג באמצעות קריקטורה מובלטת ומוסיקת רקע מופרעת הסובבת את השחזור, כמו כאשר טנק צבאי נאלץ לפלס את דרכו בשטח בנוי או ירי מטורף לכל עבר במטרה להבריח אויבים. בראש הפירמידה המדומה הזו נמצא האירוע הטראומטי ביותר של מלחמת לבנון, הוא טבח סברא ושתילה, ואניח לכם לחשוב על הסיבה שהוא בראשה בעצמכם.

לך תתווכח עם זיכרונות של אדם כשלך אין משהו קונקרטי לסתור אותם. ובכל זאת, מי שאינו נמנה עם מתנגדי צה"ל יתרגז מכמה וכמה תיאורים בסרט שנראים די מוגזמים או לפחות "ערוכים" בצורה בוטה ומגמתית (כמו סצינת השבת הגופות). חרף כך, הענין ש"ואלס עם באשיר" צובר אצל הצופה בונה אותו לאט לאט כסרט טוב ואפילו מצוין.

דירוג: ★★★★☆

ואלס עם באשיר
ישראל, 2008
89 דקות.
הפצה: ברידג'יט פולמן כנופיית סרטים, החל מה-12.06.2008 בקולנוע.
בימוי:
ארי פולמן
תסריט:
ארי פולמן
אנימציה:
דוד פולונסקי

אבנררוט

האנימציה היא של יוני גודמן
דויד פולונסקי הוא הארט דירקטור

הייתי שמח אם תסביר לי מה לא סובייקטיבי בעולם הקולנוע בכלל, ובעולם הדוקו בפרט. אתה אף פעם לא רואה יותר ממה שהבמאי רוצה להראות לך.
לשיטתך אני מבין שגם "לגעת באינסוף" של קוין מקדונלד הוא סרט עלילתי, גם שם הכל שחזורים. בעצם פסלת כרגע 60 אחוז מסרטי הדוקו, על סצנות משוחזרות במקום קטעי ארכיון. מה ההבדל בדוקומנטרי בין שחזור מצויר לשחזור מצולם? כל עוד הכל מבוסס על עדויות וראיונות (ואלס עם באשיר הוא כזה)

אגב, מראיונות עם ארי האנימציה באה הרבה לפני הראיונות, ולא קשורה לסירוב של דמויות להצטלם (יש רק 2 כאלה) אלא כדרך הנכונה להעביר את הסרט.

אלי שגב

תודה על תגובתך, היא מאד חשובה בעיני.

ראשית, לא כתבתי בגנות הסובייקטיביות בסרט בפרט, ובעולם הקולנוע ככלל. אני חושב שזהו דבר אלמנטרי והגיוני.
אני טוען ש"ואלס עם באשיר" הוא שחזור, בדיוק כמו ש"רשימת שינדלר" ו"הזייפנים" הם שחזור ולא תעודה. שלושתם מבוססים על זכרונות (ומצטער שאיני יכול להגיב לך על "לגעת באינסוף", טרם ראיתיו).
צריך גם לזכור ש"ואלס" הוא לא שעתוק של רצף זמן כלשהו שהפרשנות הסובייקטיבית שלו נובעת מתנועת מצלמה ועריכה. בדיוק כמו בסרט עלילתי 'מובהק', פולמן מופקד על כל הפרטים בסצינה החל מהמראה של הדמות, דרך תנועת הגוף שלה ועד לסביבה שלה.

שנית, מהמידע שאני קיבלתי על הסרט, דווקא ההחלטה ללכת על אנימציה נפלה רק כאשר חלק מהמרואיינים לא רצו להופיע בסרט. הרעיון עלה עוד לפני, זה נכון, אבל הוא לא מומש עד אז.

אבנררוט

אני חושב שאין שום מקום להשוואה בין ואלס עם באשיר ו"רשימת שינדלר", כאן יש סרט מבוסס ראיונות (אמיתיים, אגב, רק 2 דמויות לא רצו להחשף ומשוחקות ע"י שחקנים)וב"שינדלר" יש סרט עלילתי מתוסרט שמבוסס על סיפור אמיתי.
אני לא מוצא הבדל בין אנימציה משחזרת אירועים וסרט לייב שמשחזר אירועים (טכניקה לגיטימית בסרטי דוקו), אולי חוץ מזה שבאנימציה אתה יכול לשכנע את עצמך יותר בקלות שהבמאי מוכר לך מה שהוא רוצה למכור לך מאשר בשיחזור לייב, שם אתה יכול לדמיין שהבמאי לא אמר לשחקן בדיוק איך ומה הוא רוצה ממנו.

וגם אני לא ידע מאיפה המידע שלך, אבל קראתי כבר כמה ראיונות בהם פולמן מתייחס לבחירה באנימציה כדרך להעביר את המופרעות של הסיפור ביחס לדוקו "רגיל" בו הוא היה נאלץ להסתפק בראיונות וקטעי ארכיון ולא בגלל שמישהו לא רצה להתראיין

בלי קשר- רוץ לראות את "לגעת באיסוף"- סרט גדול

קולונל קורץ

…The Horror
הייתי מזועזע שלא הייתי מזועזע כלל.. גם לא מהטבח…
קודם אנחנו טובחים בהם ואחרי זה רצים עם פלסטר לנסות לעצור את הדם…
הסרט טוב מאוד, עשיר בשפה הקולנועית והתוכן הוא איננו מתיימר לאובייקטיבות ולכן אין לבקרו או לקבלו ככזה. הדוקומנטריות היא בעיין המתבונן.
הסתכלתי מה הייתה התגובה שלי למאורעות בעת התרחשותם ומה תגובתי היום. "חשתי רעידה קלה בכנף"
התבגרנו, התקרנפנו, התנתקנו מעצמנו ונשארנו חלולים?
האם כולנו בפוסט טראומה גדולה, יוצאים מהים ערומים ולובשים את המדים נכנסים למזדה ונוסעים לעבודה…

[…] את "ואלס עם באשיר" ראיתי פעמיים, ובשתיהן נורא נהנתי מהשיר שמתנגן ברקע כאשר מומחז הזיכרון של אחד החיילים מהספינה שבה שט אל חופי עזה (הסצינה בה הוא עוזב את הספינה על גופה העירום של מישהי). בכלל לא עלה בדעתי שאני מכיר את השיר, ויחסתי את הבחירה של מקס ריכטר לשירים עלומים, כמו שבדרך כלל קורה. […]

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?