'זעם הטיטאנים': שווה לחזור (בתשובה)
לאחר שהכתיר את "התנגשות הטיטאנים" כאחד הטובים של 2010, אמיר בוגן מכה על חטא ומכפר על כך עם סרט ההמשך "זעם הטיטאנים". המפלצות, הנופים והקצב המוגבר הם שדרוג כיפי, אבל לאן נעלמה הנועזות האתאיסטית מהסרט הראשון?
לפני הכל, וידוי: סלח לי אבי, כי חטאתי. בעבר הכתרתי את "התנגשות הטיטאנים" כאחד מהסרטים הטובים של 2010. אחרי צפייה שנייה בבלוקבאסטר (רימייק בתלת ממד לסרט המקורי מ-1981) הבנתי עד כמה טעיתי בהערכת סרט אקשן בינוני זה, וחזרתי בשאלה. מה לעזאזל חשבתי לעצמי? ובכן, אל דאגה. לא אחזור על טעות זו פעמיים. וורנר בראדרס אולי שבו אלינו עם "זעם הטיטאנים" ("Wrath of The Titans") - סרט המשך ברוח המיתולוגיה היוונית, אבל אותי כבר לא תשמעו מהלל אותו.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
"התנגשות הטיטאנים" מ-2010 התגלה בעייני מחדש כאכזבה גדולה בכל מה שנוגע להיבטים העלילתיים, לעיצוב הדמויות ואף לעיצוב המפלצות שבו, אולם גם אחרי צפייה שנייה, נשארתי נפעם מהאומץ שגילה הבמאי לואי לטרייה בהטמעת מסרים אנטי דתיים בסרטו המיינסטרימי למראה.
כפי שטענתי אז (ולא אבוש): "מי שמוכן להיפתח לקריאה חתרנית של שובר הקופות הזה, ולקלף ממד אחר ממד, יגלה הצהרה אתאיסטית נועזת. כזו שיוצרת אנשים בצלמו וצילומו של סם וורת'ינגטון, כפרסיאוס המורד באלוהיו".
ובכן, אל "זעם הטיטאנים" שב וורת'ינגטון כפרסיאוס, ואיתו גם ליאם ניסן כזאוס, ורלף פיינס כהאדס אל השאול. גם לטרייה חזר - כמפיק, והותיר את מלאכת הבימוי לג'ונתן ליבסמן. מסתמן שהקולנוען הדרום-אפריקני הצעיר למד מכשלי הסרט הראשון. הוא השקיע יותר באסתטיקה של העולם שיצר, הגביר את הקצב, והעצים את חווית האקשן. אולם לצד שיפורים ברוכים אלו, קיימת בסרט זו נסיגה מהתעוזה של קודמו. שיבה אל חיקה הנעים והמתגמל של האמונה. חזרה בתשובה.
ב"התנגשות", פרסיאוס מתכחש לכל תלות באלים, ובתקוות השווא שהם מציעים למאמינים, או לחלופין הפחד שהם מנסים להטמיע בכופרים. הוא יוצא להרפתקה נועזת להצלת האנושות ומוצא בעצמו תעצומות נפש וגוף, תוך שהוא מפנה את גבו למי שמגלה כאביו - זאוס בכבודו ובעצמו. ב"זעם", פרסיאוס עושה כאמור את הדרך חזרה להשלמה עם אביו. הוא קורא לו, מתפלל אליו, ויוצא להצילו. פרסיאוס התלותי ניזון מכוח האמונה באלים, ונדחף מחוסר האמונה. "אני לא חזק כמו האלים", הוא אומר.
המשבר היווני
יתכן כי החזרה בתשובה של פרסיאוס, עשר שנים אחרי שהכריע את הקראקן ב"התנגשות", נובעת מכך כי הוא עכשיו אבא בעצמו. אנחנו מתוודעים אליו מחדש כדייג פשוט המפרנס לבדו את בנו (ג'ון בל) לאחר מות אשתו. הוא מתרחק ככל האפשר מעימותים ומלחמות, ובמקביל מתקרב לאביו זאוס (ניסן). הפעם, כשמלך האלים קורא לו לעזרה, פרסיאוס מתייצב מיד - ללא שאלות.
לא שיש לו ברירה. מתברר כי העולם שוב נמצא בסכנה. אתם מבינים, בני האנוש הפסיקו להתפלל, האמונה דועכת, ואיתה גם כוחם האל-מותי של שוכני האולימפוס. וכשהאלים שותקים, הטיטאנים רועמים. קרונוס - אביהם של זאוס, האדס ופוסידון (אל הים) - מנצל את חולשתם ומראה סימני חיוניות מדאיגים בטרטרוס, כף הקלע של הגיהנום. הברית שכרתו עמו האדס ואל המלחמה ארס (אדגר רמירס) חפצי הכוח, גורמת למיגור האלים ואפילו זאוס הגדול נכלא ומנוטרל.
כפרומו לשחרורו הצפוי של הטיטאן קרונוס, פורצים מטרטרוס מפלצות שונות ומשונות. ובהעדר אלים מתפקדים, פרסיאוס נאלץ להתגייס למילואים, ולחייל גם את בנו של פוסידון, אגנור (טובי קבל) - חצי אדם-חצי אל כמותו. גם ההמלכה הלוחמת אנדרומדה (רודמונד פייק) וכמה מחייליה מצטרפים למסע שמטרתו לחלץ את זאוס הכבול מטרטרוס ולעצור את קרונוס.
חברי המשלחת נעזרים גם באל בדימוס הפייסטוס הנכה (ביל ניי), אך בדרך לשאול עליהם להתגבר על לא מעט מכשולים ובהם כמה יצורים נוראיות, כמו החימרה (מעין כלב דו ראשי מכונף ורושף אש), המינוטאור (שומר המבוך בעל ראש השור), המקאי (לוחמים דמויי תיאומים סיאמים) והציקלופים (ענקים בעלי עין בודדת). גם ארס הבוגדני, וצמא הדם הוא איום רציני. הקנאה שהוא רוחש לפרסיאוס, אחיו למחצה, מעבירה אותו על דעתו.
אלים ומפלצות
ליבסמן ואנשי צוותו השקיעו רבות בעיצוב המפלצות, שמופיעות בתדירות רבה יותר מאשר בסרט הראשון והוצגו לראווה בקמפיין הקידום של הסרט. גם העולם העתיק שבו מתקיים הסרט - שודרג עם צילומי נוף עוצרי נשימה ממבט הפגסוס, בסגנון סרטי "שר הטבעות". כל אלו הם שידרוג ביחס ל"התנגשות הטיטאנים" ומעשירים גם את חווית התלת ממד, למרות שגם במקרה זה היה אפשר להסתדר בלעדיה.
בנוסף, ניתן להבחין בסגנון הסינמטי של ליבסמן, כפי שבא לידי ביטוי בסרטו המצוין "פלישה עולמית: הקרב על לוס אנג'לס" העוקב אחר יחידת מארינס בקרב מאסף נגד חייזרים פולשים ברחובות אל.איי. הפעם, אלו הם חיילים יוונים קדומים במקום נחתים אמריקנים, והמפלצות הקלאסיות מחליפות את החייזרים בתור התוקפים, אך המצלמה הרועדת והסגנון התזזיתי, הכאילו-ריאליסטי, מקנים לסצינות האקשן נגיעה של אותנטיות גם בעולם מופרך לחלוטין.
בסופו של דבר "זעם הטיטאנים" הוא סרט הרפתקאות חביב, רווי בסצינות אקשן, עם כמה רגעים שובי לב (כמו שיתוף הפעולה בין ניסן ופיינס, שנראים יחדיו כמו משה אהרון מהמקורות מיתולוגיים שלנו היהודים - ולא במקרה), נופים נהדרים
ומפלצות מציאותיות - כמעט. בידור קליל לחובבי הז'אנר, כאלה יש הרבה בכל העולם - כפי שהוכח כבר בהצלחה הגדולה של "התנגשות הטיטאנים" בקופות (הכנסותיו מוערכות בכמעט חצי מיליארד דולר).
ההצלחה המסחרית הזו היא המניע העיקרי ליצירתו של סרט ההמשך ואליה מתווספת ככל הנראה השאיפה לתיקון הרושם מהסרט הקודם. אולי גם היוצרים, כמוני, חשו חרטה והרגישו צורך לחזור בהם מטעויותיהם. חבל רק שבמקום לחפש מענה לשאלות המהותיות, הם העדיפו פשוט להיות שגרתיים ולחזור בתשובה.
