"מחוברים לחיים": חנופה בורגנית
שובר הקופות הצרפתי "מחוברים לחיים" מציג אוסף של נוסחאות שמרדדות את המורכבות הרגשית והחברתית של הסיפור, אבל כקומדיה עממית-מסחרית הוא עושה את העבודה
עם הצלחה קשה להתווכח: "מחוברים לחיים" ("Intouchables") העפיל תוך זמן קצר למקום השני ברשימת הסרטים הצרפתיים הכי נצפים בצרפת מאז ומעולם. אין להתפלא על כך – השילוב בין חנופה בורגנית, הומור עממי ואסקפיזם טהור הופך אותו ל-feel good movie פר אקסלנס.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
סרטם של אריק טולדנו ואוליבייה נקש כבר נרכש על ידי האחים ויינשטיין למטרות הפקת גרסה אמריקאית, והאמת – מדובר בסרט הוליוודי לכל דבר ועניין. אף שהסיפור מבוסס על מקרה שהיה – סביר להניח שהתנהלות הדברים במציאות לא נראתה כמו אוסף של נוסחאות מסחריות שמרדדות כל מורכבות רגשית וחברתית שקיימת בו.
גיבורי הסרט הם פיליפ (פרנסואה קלוזה), איש עסקים עשיר ואלמן שבעקבות תאונת רחיפה נותר משותק מהצוואר ומטה, ודריס (עומר סי) – אסיר שחור שהשתחרר לא מכבר. דריס מגיע לראיון עבודה בארמונו של האריסטוקרט כדי לזכות בחתימה בעבור שירותי הרווחה, שתעיד כי אינו מתאים לעבודה. אך משהו בדמותו של הפרא האציל מושך את הגבר הלבן (הטרמינולוגיה הקולוניאליסטית אינה מקרית) – והוא שוכר אותו כמטפלו להפתעתם של אנשי משק הבית המסויגים.
בהדרגה קורה מה שצפוי שיקרה בסיפורים מעין אלה. נוכחותו האנרגטית של דריס חובב המריחואנה ו"אדמה, רוח ואש" מביאה את פיליפ למצוא אהבה חדשה ואת שמחת החיים באופן כללי. הוא הופך את הצוות הפורמלי הסובב את המיליונר המשותק, ובמיוחד את מזכירתו הקפואה (אודרי פלרו), למשוחרר יותר, ומסייע לבתו היחידה והמאומצת להתמודד עם כאבי גיל ההתבגרות.
ואילו הקשר עם פיליפ הופך גם את דריס לאדם אחראי ובוגר יותר, שמסייע לבני משפחתו המתגוררים בשיכוני הסלאמס לחמוק מעולם הפשע והסמים הסובב אותם. הנה כי כן, win-win situation מהחיים.
הגבר השחור (במציאות מדובר היה במהגר אלג'ירי) הוא זה שבסרט לועג לכל ערכיה של התרבות הלבנה הגבוהה. כאשר דריס מלווה את מעסיקו לאופרה (אותה הוא חווה לראשונה בחייו) – הוא מתפקע מצחוק, ובהזדמנות אחרת מתקשה לעמוד על מעלותיה של אמנות מודרנית. ואילו את המכתבים מלאי הפיוט שפיליפ כותב לאהובה בלתי מושגת, הוא פוטר כקשקוש גמור. חבל שהאדונים טולדנו את נקש, בעצמם בני מהגרים, מתאמצים כך לרצות את הפטרוניות הלבנה באמצעות ייצוג נלעג שכזה של "הפרא השחור".
מסרים בורגניים מלטפים
לו היו השניים נדרשים לדמותו של דריס על מנת לבקר את הגזענות הסמויה המושרשת בבורגנות הצרפתית כלפי בן המהגרים (ע"ע "מחבואים" של מיכאל האנקה), היה סרטם נהפך ליותר מעוד קומדיה עממית מהנה אך נטולת כל ערך. אבל סרטם אינו אלא אגדה אורבאנית טובת לב, כזו המציגה עולם אידילי (לפחות בצרפת של זמננו), שבו מיליונר לבן יכול להתיידד בנקל עם אסיר לשעבר שחור, ופערים חברתיים ומעמדיים הם משהו שניתן להתגבר עליו במהירות. אין, אפוא, להתפלא על כך שכמעט שליש מאזרחי צרפת מיהרו ורכשו כרטיסים.
כאשר פיליפ מצליח למכור במחיר גבוה במיוחד כתמי צבע על בד פרי מכחולו של דריס – אין בכך משום לעג לביקורת האמנות או לטמטומם של אספנים ממעמדו. זהו עוד ביטוי לאדנותיות לבנה שמפצה בהונה על המצפון הרע כלפי "האחר".
ועם זאת, כקומדיה אולטרה-מסחרית – "מחוברים לחיים" עושה את העבודה. יש משהו נעים בנוכחותם המשותפת על הבד של קלוזה וסי, שגבר השנה במפתיע על ז'אן דוז'רדן, כוכב "הארטיסט", וזכה בסזאר כשחקן הראשי המצטיין. נכון הוא, שמורכבות הבעה אינה הצד החזק בהופעתו של סי, אך הוא ממלא בהצלחה את תפקיד המוקיון בעל לב הזהב שתובע ממנו התסריט שנכתב על ידי הבמאים, ואשר זהו סרטם המשותף הרביעי.
בעבור הצופה שענייניה הפנימיים של צרפת אינם נוגעים לו, מציע "מחוברים לחיים" עסקה משתלמת אחרת. השאר את מעותיך בקופה, וקבל בתמורה מסרים בורגניים מלטפים בדבר הקשר האנושי העמוק שיכול להיווצר בין שני ניגודים. לא משהו שלא נטחן אמנם אינספור פעמים בעבר, אך נתוני הקופה בצרפת מעידים שאף פעם אינה פעם אחת יותר מדי.
