23 באפריל 2012 בשעה 19:00

"הדירה" – ביקורת

"הדירה". ארנון גולדפינגר עם אימו.

אנשים רבים מוצאים חפצים יקרי ערך כאשר הם מפשפשים בין מה שהותירו מאחוריהם יקיריהם שהלכו לעולמם, אך במקרה של הקולנוען ארנון גולדפינגר, נמצאה תעלומה. מה שהתחיל כתיעוד של מפגש משפחתי ופינוי ביתם של סבו וסבתו המנוחים, הפך למסע חקר מדהים ורצוף הפתעות ומתח, שנארז לסרט "הדירה" – מהסרטים הפופולרים ביותר שידעו הסינמטקים בישראל בזמן האחרון.

דרכו הנפלאה של "הדירה" להצלחה הקופתית החלה בפסטיבל ירושלים אשתקד, שעה שזכה בפרס ון ליר לבמאי הטוב ביותר בסרט תעודה. בצעד מחוכם, גולדפינגר ניצל את המומנטום, ועלה בתוך פחות מחודשיים להקרנות סדירות בסינמטקים. הסרט הפך להצלחה מסחררת, וכבר למעלה מחצי שנה שהוא מוקרן בתכיפות גבוהה וחריגה בסינמטקים. כולם שמעו על הסרט, שנעשה בתמיכת ערוץ 8 והקרן החדשה לקולנוע ולטלויזיה, מה שדי בקלות זיכה אותו גם בפרס אופיר לסרט התעודה הטוב ביותר: כשיש כל כך הרבה סרטים תיעודיים שמתחרים על פרס אחד, הדרך לזכות מתחילה (ואולי גם נגמרת) בפופולריות שתמשוך את חברי האקדמיה לצפות בכלל בסרט שלך.

ארנון גולדפינגר מלמד בימוי ותסריטאות באוניברסיטת תל אביב, וחלפו מעל תריסר שנים מאז סרטו הקודם "הקומדיאנטים", זוכה פרס אופיר לשנת 1999. גולדפינגר, בן 47, שכַל את סבתו שגרה מעל 70 שנה באותה דירה בתל אביב. להיכנס לדירה הזו בילדותו היה כמו לנסוע לגרמניה – סבו וסבתו כאילו לא באמת עזבו את מדינת הולדתם, ובמהלך הסרט מתחוור לו עד כמה הקשר שלהם אליה היה חזק. שמענו על יהודים ששרדו את השואה וסירבו לעזוב את גרמניה, כך שגעגועיהם של הסבים אליה אינם מפתיעים במיוחד. הזוג גם הספיק לעזוב את גרמניה בטרם החלה השואה, והמפתיע הוא שפחות או יותר בכך נסתיימה ידיעתם של צאצאיהם על הנושא.

כאשר הוא מחליט לתעד את פירוק הדירה של סבו וסבתו מתכולתה, גולדפינגר מוצא בין ערימות החפצים עיתון נאצי. ליתר דיוק, ה-עיתון הנאצי: ה'אנגריף'. בכותרת הראשית של העיתון המתוזמן לשנת 1934, נכתב "נאצי נוסע לפלשתינה" ותחתיה תמונה של חבר המפלגה הנציונל-סוציאליסטית (היא המפלגה של היטלר מאז 1921), ליאופולד פון מידלשטיין. פון מידלשטיין, כך יסתבר במהרה, היה קצין בכיר באס-אס שגייס את אדולף אייכמן למחלקה היהודית בארגון (ובהמשך הסרט עוד נצפה באייכמן מזכיר את שמו במשפט שערכו לו בישראל). מטבע הדברים, גולדפינגר תהה מדוע עיתון נאצי שוכב בין חפציהם של סביו במדינה היהודית. כאשר הוא מבין שסביו הם שליוו את פון מידלשטיין בפלשתינה, ומאז הפכו לחברים שנשארו בקשר גם אחרי שנסתיימה מלחמת העולם השניה, הופך הסרט המשפחתי-מקומי שלו למחקר חובק מדינות על השואה, שתוצאותיו לא פחות ממדהימות.

הסרט מעלה שאלה מפתיעה, שלא התמודדנו איתה מעולם: האם נאצי ויהודי יכולים להיות חברים? חברים במלוא מובן המילה – כאלה שנוסעים לבקר האחד את השני, מעניקים מתנות, מתכתבים כדרך קבע, ומצטלמים ביחד. למרבה הפלא, הזוג טוכלר (סביו של גולדפינגר) והזוג פון מידלשטיין מוכיחים שאפשר – וגולדפינגר שמעולם לא תהה על חייהם של סביו בעבר, לפתע מוצא את עצמו חוקר בתדהמה כיצד הפלא יתכן. נראה שמשפחתו היא התגלמות הסטיגמה אודות קשרי השתיקה וחוסר הפתיחות במשפחות האשכנזיות. לרוב אומרים כי הדור השלישי הוא הדור ששאל את השאלות על השואה, אבל גולדפינגר שלא עשה כן מתוך פערי שפה, מוותר לעצמו ומפנה את תשומת הלב לאימו שנראה כי מתכחשת לכל אפשרות של קיום משהו ממשי מאחורי התעלומה.

"הדירה".

בכל זאת הוא מצליח למשוך את אימו פנימה לעבודת החקר שלו (שארכה כחמש שנים), ויחסיו עם שני הדורות השניים לזוגות טוכלר ופון מידלשטיין תופסים חלק אינטגרלי ומענין בסרט לא פחות מממצאי המחקר. כמו שאימו מתכחשת ליחסי הוריה עם נאצים, כך מתכחשת בתם של הפון-מידלשטיינים להיותו של אביה נאצי פעיל במפלגה ובארגוניה, שהיתה לו יד בהשמדת היהודים. הישנותו של הקשר גם לאחר תום מלחמת העולם השניה היא הפתח של גולדפינגר למרבית הגילוים שלו, ואילו היה לסרט קצב מהיר טיפה יותר, הוא היה יכול להיות פשוט מצוין.

דירוג: