"לדוג סלמון בתימן": שוחים עם הזרם
אם הסיפור ההזוי מאחורי הסרט "לדוג סלמון בתימן" היה יכול להעיר משהו נועז על בריטניה של היום, הבמאי לאסה הלסטרום מצליח לפספס. כקולנוען איכות שלא רוצה להרגיז אף אחד, הוא דואג שהמים יהיו מתוקים ולא סוערים
הדימוי הסוריאליסטי שעולה מתוך השם "לדוג סלמון בתימן" ("Salmon Fishing in the Yemen") מעורר ציפיות לסוג מסוים של סרט. סאטירה על היחסים בין מזרח ומערב, על המניעים התועלתניים ועל החישובים הפוליטיים של הממשלה הבריטית, על הדרכים היצירתיות בהן בוחרים בעלי ממון ממדינות ערב לבזבז את כספם. כעיבוד לספרו של פול טורדי מ- 2006, נקודת המוצא אפשרה לנסח איזושהי אמירה רלוונטית וחדה על ההווה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסיכוי שזה יקרה הפך לאפס ברגע שהבמאי לאסה הלסטרום החליט להיות זה שיעבד את הספר לקולנוע. הלסטרום השבדי, שהחל את הקריירה שלו בשנות ה-70 כבמאי הווידיאו קליפים של להקת אבבא, מעולם לא הצליח להפוך ליוצר קולנוע בעל אמירה חדה. העדשה של המצלמה שלו מרוחה בשכבת וזלין, והתמונות אותן היא מפיקה ניחנות באיפוק דרמטי הנזהר מלסטות למחוזות אפלים או לא צפויים.
הלסטרום במאי של מיינסטרים תרבותי, שהתוצרת הבינונית שלו מתאימה ככפפה ליד לקמפיינים לאוסקר בחסותו של הארווי ויינסטין. כך אכן היה בשני סרטיו האמריקאיים הבולטים ביותר - "תקנות בית השיכר" (1999) ו"שוקולד" (2000). גם כשהיה בהם מרכיב טעון (בעיקר בנגיעה של הסרט הראשון בנושא הפלות ויתמות), האיפוק המרכך של הלסטרום הסתכם ב"סרטי איכות" שנשכחים במהרה.
מחפש חכה
ד"ר אלפרד ג'ונס (יואן מקגרגור), הגיבור של "לדוג סלמון בתימן", הוא מדען המתמחה בחקר דגים. עבודתו עבור הממשלה הבריטית מותירה אותו ישוב מאחורי השולחן בסביבה בירוקרטית משמימה. גם בחייו הפרטיים שיממון - הוא נשוי לא כל כך באושר למארי (רייצ'ל סטירלינג), אשת עסקים שנסיעותיה מרחיקות אותה מהבית לתקופה של חודשים. הטלטלה שתפקוד אותו מגיעה ממקום לא צפוי ובהתחלה גם מאוד לא רצוי.
השייח' התימני הטחון מוחמד (עמר וואקד) הוא חובב דיג תחרותי. מכך נולד חזון מקורי: להעביר עשרת אלפים דגי סלמון לתימן, וליצור מסלול שיאפשר להם את אותה שחייה מפורסמת נגד הזרם למטרת התרבות.
אך דגי הסלמון מהאוקיאנוס האלנטי זקוקים למים מתוקים וצוננים כדי לשרוד, ונדמה כי בתימן אלו אינם מצויים בשפע. בשם העידון של הפוליטיקלי קורקט השייח מוצג בסרט כאיש של חוכמה וכבוד, עוז נפש ורוח בעודו מנסה להגשים את היוזמה המגוחכת שכביכול תטיב עם בני עמו.
לכאורה אין כל סיבה שהממשלה הבריטית תנסה לסייע לשייח', אלמלא העובדה שפטרישיה מקסוול (קריסטין סקוט תומאס), קצינת התקשורת של ראש הממשלה, מזהה הזדמנות חריגה לפרויקט שיכול, לשם שינוי, להעניק יחסי ציבור חיוביים לפעולות הממשלה הבריטית במזרח התיכון. מכיוון שיש שני מליון בריטים חובבי דיג, יש קהל בוחרים משמעותי שאותו ניתן להרשים. פטרישיה היא הברקודה ששוחה בבריכת הדגים של הסרט, הדמות היחידה שיש לה אופי מניפולטיבי בוטה ומרושע המפיח בו קצת רוח חיים.
הפרויקט מובא לד"ר ג'ונס על ידי יועצת ההשקעות הבריטית של השייח' הארייט צ'טווד-טאלבוט (אמילי בלאנט). היא עצמה בתחילתה של מערכת יחסים מבטיחה עם קפטן רוברט מאיירס (טום מייסון) שנשלח לאפגניסטן, אך הוא מבקש ממנה כי תחכה לו עד שיחזור. פעולה המתבררת בהמשך כלא פשוטה במיוחד.
בינתיים היא וד"ר ג'ונס מוצאים עצמם עובדים ביחד בדרך המובילה, כך נראה, במסלול בלתי נמנע לעבר התאהבות. שאלת אפשרות דגי הסלמון לשרוד ולשחות כנגד הזרם הופכת לסמל לאפשרות השינוי בחייהן של שתי דמויות אלו.
רק לא להגזים
הלחצים והאינטרסים של הממשל הבריטי, האופי ההזוי של הפרויקט והחוויות של אלו המנסים לקדמו הם חומרי היסוד הסאטיריים של העלילה שעובדה על ידי
התסריטאי סיימון ביופוי. מכל זה נשארה רק הדמות המגולמת על ידי סקוט תומאס, שנדמה כי לא קיבלה את התזכיר לגבי אופי העיבוד.
כמו בשיתופי הפעולה הידועים של התסריטאי ביופוי עם הבמאי דני בויל ("נער החידות ממומבאי", "127 שעות") גם כאן יש דמות שמצליחה באקט הרואי לשנות את חייה. אך המפגש בין מוטיב חוזר זה והסגנון של הלסטרום, הופך את כל אירועי הסרט לרקע סמלי לסיפור אהבה.
ככזה הסרט סביר אך זניח. מקגרגור, בליהוק לא אופייני, מתחיל כגבר כבוי על סף גיל העמידה, ועובר תהליך של התעוררות באמצעות הפרויקט וההקרבה להארייט. בלאנט, שכבר הפגינה בעבר ("השטן לובשת פראדה") יכולת קומית, משלימה אותו בדרך סבירה. התוצאה חביבה, לא נטולת שמץ חן, אבל נזהרת מלהגזים.
