"באפילה": המצפון הפולני עולה מן הביבים
הבמאית הוותיקה אניישקה הולנד חוזרת לעסוק בשואה ובזהותה הלאומית המעורערת בסרטה "באפילה". על אף שיש פה התמודדות מעניינת ומאופקת עם סיפור גבורה פולני, שבוודאי מסייע למירוק מצפונה של האומה בהתמודדותה עם העבר
האם יש "ז'אנר סרטי שואה"? ללא ספק יש כאן שיוך למקום ולזמן מסוימים, ומרכיבים של לבוש ותפאורה שיכולים להיות בסיס לאיקונוגרפיה ז'אנרית. מנגד נראה כי ראוי שטיפול בשואה יתנגד לתבניות ז'אנריות – הימנעות מחזרה על דמויות סטריאוטיפיות, על נוסחאות עלילתיות ועל סט קבוע של לקחים. תבניות קבועות אלו מקלות על ההתבוננות, ומקנות תחושה בעייתית של הבנה ועיבוד שאולי אסור להן להתקיים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
בעייתיות זו עולה באופן מובהק ביחס למרכיב המשותף לסרט השואה המפורסם והמצליח ביותר "רשימת שינדלר", והסרט שזה עתה עלה למסכים "באפילה" ("In Darkness") של הבמאית אניישקה הולנד. כשם ש"שינדלר" עסק בגורל היהודים דרך סיפורו של תעשיין גרמני שהפך לחסיד אומות העולם, כך "באפילה" מציב דמות של פולני פשוט, איש תחזוקה בתעלות ביוב וגנב לעת מצוא, שהופך למי שנכון לסכן את חייו ואת חיי משפחתו כדי להציל יהודים המסתתרים בתעלות אלו.
סיפורם של הניצולים ששרדו 14 חודשים בתעלות הביוב של לבוב תועד בספרו של רוברט מרשל "בתעלות הביוב של לבוב" (1990). הספר הוקדש לאדם שהציל אותם - חסיד אומות העולם לאופולד סוצ'ה, והפך לבסיס לתסריט של "באפילה" מאת דיוויד פ. שאמעון (שהוא קנדי ממוצא יהודי עיראקי). הסרט אגב היה מועמד לאוסקר הזר השנה, והתחרה בין השאר ב"הערת שוליים" מישראל ו"פרידה" מאיראן שזכה בפסלון המוזהב.
הקושי הלא יתואר של הישרדות בחשיכה בתוך תעלות הביוב - המזון הדל, הזוהמה, העכברושים, תוארו בספר בפרוטרוט. אך כסרט הם היו מציבים אתגר כמעט בלתי אפשרי - הן לסיבולת של הקהל, והן ליכולת הקולנועית הבסיסית לספר סיפור המתרחש בחשיכה. הפיתרון לשתי בעיות אלו היה עלייה לפני השטח - אבל בחירה זו מולידה בעיות משל עצמה.
באנו חושך לגרש
העלילה מתחילה עם חיסול הגטו בלבוב. אלו שלא נרצחים נלקחים והמעטים שמצליחים להסתתר עושים זאת בתעלות הביוב. לסוצ'ה (רוברט וויצקייביץ') ושותפו שטפק (קז'ישטוף סקונייצ'ני) יש הזדמנויות חדשות לנצל את היכרותם עם התעלות בהתחלה כדי לקחת רכוש יהודי שנותר, ומאוחר יותר לקבל כסף רב מיהודים כדי לסייע להם להסתתר בתעלות.
היחס האינטרסנטי הזה מתפתח במהלך הסרט למחויבות להצלה, המתבצעת ללא תשלום, ומתוך ידיעה ברורה של הסכנה הקרובה לגיבור ולמשפחתו. במיוחד כאשר בורטניק (מיכל זוראבסקי), מכר ותיק של הגיבור מימיו כפושע במשרה מלאה, מתגלה כקצין במילציה אוקראינית המנסה לצוד את היהודים.
היהודים עצמם מכילים פרופיל מגוון של מעמדות ותכונות אופי. ישנם רגעים של קרבה ודאגה, אבל גם דורסנות ובוגדנות שפלה. למעט דמותו הנאה ובעלת האומץ של יאנק גרוסמן (מרצ'ין בוסאק), שאר הדמויות נוטות לשקף את הספקטרום הבעייתי של חולשה, פחד, פאסיביות או יכולת השפעה באמצעו שימוש בכסף. אינני מנסה לרמוז שיש ניחוח אנטישמי לסרט, אבל דווקא בגלל הסיטואציה הפאסיבית שנכפתה על הדמויות היהודיות המסתתרות, נדרש מאמץ רב יותר לחרוג מהפיתוח המוגבל שלהן.
לבמאית הוותיקה אניישקה הולנד יש יחסים מורכבים עם נושא השואה, והקשר שלו לזהותה הפולנית. אביה היה יהודי קומוניסט שמשפחתו נרצחה. אימה סייעה כנערה קתולית ליהודים לשרוד. בתחילת שנות ה-60 אביה כנראה הומת על ידי המשטרה החשאית הפולנית, והיא עצמה יצאה לגלות מפולין ב-1981.
כיום היא חיה בפאריז, אך הקריירה שלה נעה בין סרטים אירופאים שהבולטים בהם עסקו גם בהישרדות בתקופה השואה ("קציר הזעם" מ-1985 ו-"אירופה אירופה" מ-1991), והעשור האחרון שבו היא בעיקר שימשה כבמאית בסדרות איכות של הטלוויזיה האמריקאית ("הסמויה" ו"טרמה"). הולנד מגיעה לסרט זה ממקום מורכב מבחינה ביוגרפית, שבו היא חוזרת לפולין כחצי זרה, ובו זמנית זהו המשך לסרטים של ראשית הקריירה שלה.
כל המטען האישי הזה יכול היה להוות בסיס לבחינה מורכבת יותר של החברה הפולנית. אם כבר נשארים מעל פני השטח חלק גדול מזמן הסרט, כדאי היה לבסס משהו טעון יותר מגיבור פולני ובני משפחתו, מיליציה אוקראינית שמבצעת את העבודה השחורה עבור הגרמנים, ורוצחים נאציים. הסיפור של התנהגות הפולנים בשואה היה בכל זאת קצת יותר מורכב.
בלי סנטימנטים
הניסיון המקצועי הנרחב של הולנד ניכר. תגובות רגשיות של הצופים לאירועים הקשים מושגות, ויחד עם זאת היא מקפידה לשמור על איפוק גם ברגעים הקשים ביותר. לא סנטימנטלית כמו "שינדלר" ונטולת ספקטקלים אפקטיביים, אך מפוקפקים. יחד עם קשה להשתחרר מהתחושה שאיפוק זה משפיע גם על ההיבטים שבהם לסרט הייתה יכולה להיות אמירה נחרצת יותר.
לפני ההקרנה שבה צפיתי דיבר השגריר הפולני, והזכיר את התגובה של הקהל שראה את הסרט במולדתו.
לדבריו, לאחר סיום ההקרנה היה שקט מוחלט במשך כדקה ואז מחיאות כפיים סוערות וממושכות. לעומת זאת, בסוף ההקרנה בתל אביב אומנם היו מחיאות הכפיים, אך הן היו דלות וחדלו במהרה.
נכון שהתרשמות ממחיאות כפיים היא אינדיקציה מאוד מפוקפקת לאיכות של סרט, ובכל זאת לא יכולתי שלא לחשוב שהפער נובע מתחושת אי הנוחות שנובעת מסרט שואה שגיבורו הוא פולני ודמויות המשנה שבו הן "היהודים של סוצ'ה". סרט שואה שבו התהליך המשמעותי הוא התפתחות המוסר של הגיבור והצבתו כמודל המסייע יתר על המידה למירוק המצפון הקולקטיבי הפולני.
