"הדילרים": סרט סטלנים אינסטנט
סלנג באווירת ניינטיז חצי-מגניבה מלווה את "הדילרים", סרט קומי ירושלמי שמספר על שני לוזרים שאוהבים לעשן ומסתבכים בצרות. ליהוק סתמי ועלילה שלא סוחבת מקלקלים את החגיגה
שמישהו יעדכן את יוצרי "הדילרים" שמגניבוּת היא מה-זה שנות ה-90. אבל מה לעשות שכמעט כל דבר בקומדיית הסטלנים שביים עודד דוידוף, מזיע מרוב מאמץ להיות גרובי-מגנובי, סבבי-באבי, אחלה כזה. ואכן, יש משהו מיושן באופן שבו "הדילרים" נראה ומדבר. נראה שמישהו פה צפה פעם אחת יותר מדי ב"טריינספוטינג" (שהיה, במידה רבה, אחד הסרטים המייצגים של העשור ההוא), וביקש לעצב לו את המקבילה הירושלמית. התוצאה, על כל פנים, סתמית למדי.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
קראתם נכון - עלילת "הדילרים" מתרחשת בירושלים, והסרט מומן בחלקו על ידי קרן ירושלים, ששמה לה למטרה לעודד סרטים שיצטלמו בעיר הקודש. על פניה, זוהי הכרעה אמנותית מוצלחת - מהתלה שכונתית תוצרת הבירה (הסרט צולם ומתרחש בשכונת רמות). אבל קשה לומר שהסיפור, הדמויות, השפה שלהן והסביבה זוכים בשל כך לערך מוסף.
הגיבורים פה הם שני סטלנים, רמי (רמי דוידוף, אחי הבמאי, שגם כתב את התסריט ביחד עם שגיא אזולאי) ואבישי (איתי תורג'מן) החולקים דירת שיכון מוזנחת, שבה הם רוב הזמן מעשנים ג'וינטים ומפמפמים באנגים. חוץ מזה, הם משחקים בקבוצת הכדורגל השכונתית שמאמנה צביקה (צחי גראד) מתעקש להפוך אותם לבני אדם.
צרה רודפת צרה
אלא שלגמרי בטעות שני הלוזרים מסתבכים עם שגיא, הגנגסטר המקומי (אלון אבוטבול בסידור שיער מגוחך), ומרגע זה צרה רודפת צרה. חווה (יובל שרף), חברתו הדתייה של רמי, מודיעה לו שהיא בהריון לא רצוי, אבישי מוצא עצמו נרדף על ידי חבורת בריונים אלימים, וכדי להחזיר את חובם לשגיא, השניים נאלצים לרכוש כמות מסחרית של עשב וסמים מעבריין ערבי בלוד - וזה לגמרי לא הכל.
הבעיה המרכזית של "הדילרים" היא בחוסר העניין בסיפור ובדמויות. זה מתחיל ברמי ואבישי, מין צ'יץ וצ'ונג ירושלמים. צ'יץ מרין וטומי צ'ונג היו, כזכור, צמד קומיקאים שבראשית שנות ה-80 הופיעו בתפקידי סטלנים בשורה של קומדיות פולחן ("גלגל אותה"). השניים נפרדו ב-1985, ונחשבים לאבות צמדי מעשני המריחואנה בקומדיות עכשוויות נוסח "הרולד וקומאר".
אבל רמי ואבישי - על אף הופעתם הסימפטית של דוידוף ותורג'מן - הם צמד סתמי למדי שנראה שייך לעשור אחר. כשמוסיפים לכך את כושר ההמצאה ההולך ומדלדל של התסריטאים ככל שהעלילה הולכת ומתקדמת - מתקבלת תוצאה שלכל היותר מצדיקה קומדיה בת כ-50 דקות, מחצית אורכו של הסרט שלפנינו.
חשישניקים וערסים
"הדילרים" עמוס ברפליקות שאמורות להישמע "אותנטיות", רובן מבוסס על סלנג סטלני, ובכמה דמויות אקסצנטריות, ובראשן זו של אורח תימהוני (איציק קונפינו) המתנחל בדירתם של השניים ושפתו הציורית מנסח תובנות קיומיות. אבל כל אלה הינם בגדר חומרים מלאכותיים מהם עשויים סרטי פולחן אינסטנט - הדבר הזה שהסרט מנסה בכוח להיות.
בעולם הערסי שהסרט מתאר מוצגות הדמויות הנשיות כלא יותר מקריקטורות.
במיוחד אמורים הדברים בזו שמגלמת מיכל גבריאלוב, מין פליטת אשרם הודי שתפקידה כאן לא ברור (ואולי נשמט בעריכה). עמיתתה שרף, בליהוק שגוי, מפגינה יכולות קומיות קלושות שהופכות את דמותה של חווה לבלתי נסבלת בעיקר.
דוידוף, שממצב עצמו כבמאי קולנוע וטלוויזיה המתמחה בז'אנרים שאינם שגורים כאן (קומדיית הפשע "מרס תורכי", ו"תמרות עשן" – הגרסה הישראלית של "טווין פיקס") - הוא יוצר מיומן ומקצועי. כזה שגם יודע להפוך את ירושלים לטריטוריה קולנועית מעניינת (כמו "במישהו לרוץ איתו"). הבעיה היא, שהסביבה הירושלמית אותה הוא בוחר לתאר הפעם, פשוט אינה מעניינת במיוחד, או נכון יותר - בסרטו של דוידוף היא נדמית כלא יותר משכונה סטריאוטיפית של חשישניקים וערסים אלימים.
יש להניח שיהיו מי שייהנו מהסרט. בראש ובראשונה, מי שהביעו בעבר את התפעלותם מ"מרס תורכי" הכושל. "הדילרים" אינו סרט רע במיוחד, אבל נדמה שקומדיות סטלנים מסוגו שייכות, כאמור לעיל, לעידן אחר.
