"שלגיה והצייד" – ביקורת

"שלגיה והצייד". קריסטן סטוארט.

שלגייה המתוקה מעולם לא הייתה פופולרית כל כך- לאחר הסרט "מראה מראה" וכיכובה כדמות הראשית בסדרה "עד עצם היום הזה", כעת קבלו את "שלגיה והצייד". נראה שלאחרונה כולם רוצים חלק בדמות הצחורה טובת הלב ובסרט הנוכחי נעשה ניסיון לתרגם את קורותיה לסרט הרפתקאות למבוגרים. תוך התייחסות לסיפור המקורי כשלד בלבד, העלילה מתרחבת לשלל הרפתקאות ודמויות קסומות, שאמנם תודה לאל אינן בתלת ממד, אך יש בהן הרבה מן המשעשע, הנדוש, המקסים והמועתק. מבולבלים? גם אנחנו.

זה זמן מה שתעשיית הבידור הוטרדה בשאלה מה יחליף את טרנד הערפדים שהציף את מסכי הקולנוע והטלוויזיה ונראה שאגדות ילדים היא תשובה ראויה. יש בהן עולם התרחשות ברור מבחינת ערכי טוב ורע ושלל גיבורים משובחים המתמודדים עם צרות והרפתקאות על טבעיות. האידיליה מתחילה להסתבך מאחר ואנו נמצאים במאה ה-21 המפוקחת והצינית ולכן על מנת שסיפורי האגדות יתפסו רלוונטיים נדרשת אדפטציה לא פשוטה. להפוך נסיכה תמה, מלכה מרושעת או אביר הירואי לדמויות מורכבות, תוך שמירה על עלילה מהירת קצב ומעודכנת אך גם קוהרנטית ונאמנה למקור- לא משימה קלה. תחת ידיו של רופרט סאנדרס, עד כה במאי פרסומות מצליח, מנסה "שלגיה והצייד" להצליח לחצות את היער הקסום ממחוז הילדות לכדי יצירה מעודכנת אך אוסף בעיות דנות אותו לבינוניות ומטה.

במרכז הסיפור שלגיה טהורת הלב (קריסטין סטוארט המשמימה), שעם מות אביה נותרת בידי אמה החורגת (שרליז ת'רון). מאחר והמלכה רוצה להיוותר האשה היפה ביותר בממלכה היא רודפת את שלגיה ושולחת אחר לבה צייד (כריס המסוורת' החתיך והסביר). הסיפור מסתבך כאשר זה האחרון, במקום להרוג אותה, חס על חייה, מסייע לה לצלוח את היער האפל ותמורת הבטחה לזהב אף הופך למלווה האישי שלה בדרכה אל טירת הדוכס שעוד נותר בהתנגדותו למלכה.

השניים פוגשים בדרכם יצורים קסומים, שבט נשים נמלט וכמובן את הגמדים שמחליטים לסייע לה להשיב לעצמה את הכתר. היה נחמד לו יכולתי להוסיף שבדרכם גם מתקרבים שלגיה והצייד ולומדים לאהוב זה את זה אך הדבר ממש לא כך. הסרט מקדיש מעט מאוד לעיבוי הכימיה בין המסוורת' לסטוארט וכדי להחמיר את הבעיה, מצורף גבר נוסף לחגיגה, גם הוא ראוי, אמיץ ויפה תואר. הגבר הוא וויליאם (סם קלפלין), חבר ילדות של שלגיה, שבעת השתלטות המלכה על הממלכה אולץ להותיר את שלגיה מאחור וכעת הוא נחוש לעשות הכל על מנת להציל אותה ולעמוד לצדה.

עלילת הסרט מציירת את שני הגברים כמושכים וראויים בצורה נפשעת כמעט- האחד צייד שבור לב, שפנה לטיפה המרה לאחר שאיבד את אשתו אך המפגש עם שלגיה מעיר בו עקבות של גבריות מסוקסת וטובת לב. השני, לוחם יפה תואר, מיומן ואמיץ, שמעולם לא שכח את אהובת ילדותו ואינו מהסס להפר את החוקים ולהסתנן לשורות האויב, הכל על מנת להציל את נערתו. אז במי תבחרו? כדאי שתחליטו מראש, מאחר והסרט אולי מתחמק ויותר סביר כושל, בהנחיה נרטיבית ברורה. אפילו לנוכח העובדה שרק אחד מהם מצליח להעיר את הגיבורה מתרדמת התפוח המורעל, הצופה לא מקבל שום רגע של נחת מאחר ושני הנאהבים לא חווים את סצינת ההתעוררות במשותף ובטח שלא מדברים עליה. למעשה, נראה שהפעם הבאה שהם ישוחחו על מה שקרה שם בחדר תהיה רק בסרט ההמשך. אולי.

על השחקנית שעל לבה מתחרים (סוג של) שני הגברים ראוי להמעיט במילים אך בכל זאת אומר שאני מקווה שקריסטין סטוארט חוסכת כל דולר שבינתיים עוד נקרה בדרכה מתעשיית הסרטים. נראה שבדומה לג'ניוארי ג'ונס, הלא-היא בטי מהסדרה "מד מן", מדובר בבחורה יפה, עם כל כך מעט כישרון משחק ועוד פחות הבעות פנים, שברור שסאגת "דמדומים" על ערפדים מיוסרים זה הדבר הכי טוב שקרה לה. מאחר וגם "שלגיה והצייד" אינו סרט מצטיין אי אפשר להאשים את סטוארט בכך שהיא זו שמחבלת בו, אך אפילו כאן מנעד המימיקות העצום שלה של שתיקה-תדהמה-הבעת עצירות-שוב שתיקה, מרגיזה ומיותרת. לפחות הפעם השכילו התסריטאים לתת לה מעט טקסט אך מוכשרת כפי שהיא, גם ברגעים המועטים שהיא נדרשת לתפקד, היא עושה זאת רע.

"שלגיה והצייד". שרליז ת'רון.

לעומתה הדמות הנשית השניה בסרט היא המעניינת יותר וזו שמספקת לסרט את ההרחבה החזקה ביותר שלו. ת'רון עושה עבודה יפה בהגשת דמות מורכבת המשועבדת ליופיה המכשף והלא טבעי והיא אינה פשוט מרושעת. המלכה הרעה היא אישה מיוסרת ובודדה, רדופה על ידי זכרונות ילדות וצורך בנקמה, ונראה שיותר מהכל יש בה פחד וכאב. עם זאת, גם סביבה עולה קושי נרטיבי מאחר ואין הבהרה מה רודף אחריה וסיפור חייה מאוזכר באופן מקוטע וחלקי מאוד. לא ברור האם יופיה ניתן לה מלכתחילה ככישוף מגן על ידי אמה או שמקורו הטבעי הוא זה שגרם להרג משפחתה בהיותה צעירה. גם השנאה והכעס שהיא מביעה כלפי המין הגברי, המלווים ברמז למלך שפעם השתמש בה וזרק, נותרים סתומים. מאחר ולמלכה יש תפקיד כל כך משמעותי בסרט ומאחר והשחקנית שמאחוריו היא מהיותר איכותיות שנראות בו, חוסר הבהירות שבעלילותיה מודגש לרעה ומעיב על הסרט כולו.

טוויסט נוסף מגיע מכיוון הגמדים, אך פחות בגלל התסריט והתיאור העלילתי שניתן להם ויותר בגלל השחקנים שמגלמים אותם. ב"שלגיה והצייד" הגמדים הם חבורת פושעים עליזה ולוחמנית (אינטרפטציה שאינה מקורית), שאמורים לספק אתנחתות קומיות ופן רוחני המעגן את טוהר ליבה יוצא הדופן של שלגיה. מעשית, כמו כל שאר חלקי הסרט, גם כאן הביצוע בשטח אינו יציב אך בכל זאת נוצרים כאן קצת נחת ועניין מאחר ומי שמגלם אותם הם חבורת שחקנים בריטים מוכרים ומצויינים. בניגוד לעובדה שהוליווד בדרך כלל אוהבת ללהק לתפקידי הגמדים שלה שחקנים שהם כאלה גם בחיים האמיתיים, מאוד מפתיע לפגוש הפעם בתפקיד את בוב הוסקינס, איאן מקשיין, ריי ווינסטון וטובי ג'ונס (שגם אם שמותיהם לא מוכרים לכם, סביר מאוד שאת רובם תזהו על המסך). הליהוק האיכותי מעניין אך הוא לא בהכרח לטובת הסרט, מאחר ולנוכח העלילה הרפה, הפרסונות שמאחורי הגמדים מקבלת את מירב תשומת הלב.

למעשה חבורת הגמדים מדגישה את אחת מהבעיות הבולטות בסרט שנראה שלא רק שאין בו עלילה אחידה, אלא שזו הוקרבה לטובת אוסף אנקדוטות ורגעים שכנראה קרצו לבמאי הסרט אך אינם חוברים זה לזה. בהקשר הזה ראוי לציין את הפערים הלא ברורים בין שלגיה הילדה לזו הבוגרת- לאחר שאמה של שלגיה מפנטזת על ילדה שחורת שיער, היא מקבלת ילדונת מקסימה אך עם שיער חום, ולאחר שלזו יש שיער חום ומבטא סקוטי או גאלי בולט, היא איכשהו גדלה להיות נערה שהפעם היא כן שחורת שיער אך בפיה אמריקאיות מושלמת. בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות וודאי היה אפשר לאתר בקלות ילדה צעירה שתגלם את שלגיה הצעירה בהצלחה אך גם תוסיף לסרט אמינות ואחידות. בכל זאת, האפשרות המספקת רגעית נבחרה במקום זו שתשרת את כלל הסיפור.

"שלגיה והצייד". כריס המסוורת' והגמדים.

אז מה היה לנו? דמות ראשית חלשה, שני גברים חביבים שבפועל לא מתקדמים לשום מקום, מלכה רדופה עם פוטנציאל שמכובה על ידי עלילה הססנית ושבעה גמדים שנראה שקפצו לביקור מסרט אחר. אפשר לציין לרעה גם את התלבושות הלא מרשימות דווקא בסרט בו אמור להיות להן את חופש הביטוי והדמיון הגדול ביותר, ולזה תוסיפו את העובדה שהסרט מלא מחוות (אם אכתוב בנימוס) או העתקות (אם אהיה כנה) משלל סרטי הרפתקאות מוכרים- "נרניה", "שר הטבעות", "המבוך", "הסיפור שאינו נגמר" ואפילו "המטריקס". בסופו של יום התוצאה היא סרט לא אחיד, לא יציב, לא מספק ובעיקר מותיר תחושת החמצה. יש בו רבים מהמרכיבים שיכלו לקחת אותו למקום טוב יותר ואף יש בו רגעים שממלאים תקווה כי לפנינו סרט שמעיז לא להיות בתלת ממד ועשוי להיות יורש הכתר לנסיכה הקסומה. עם זאת, רגעי קיטש טיפשיים, תפניות עלילתיות מיותמות וקריסטין סטיוארט אחת הופכים את הסיפור לחלש ובמקרה הטוב למפלט אפשרי מיום קיץ חם מדי.

לסיום רק אוסיף התייחסות לתעלומה פמניסטית שמצרף הסרט לאוסף התעלומות העלילתיות שלו- העלילה נוקטת בקו המצייר את המלכה ככזו שיופיה לכד אותה והיא ממורמרת על כך שרבים בעברה לא ראו בה מעבר לו. היא נוטרת לעולם הגברי על שצמצם אותה ללא יותר ממנו וכניעתה לכוחו היא שהורסת אותה. כביכול יש בקו עלילתי זה מסר פמיניסטי נגד תפקידה המגדרי של האישה, שבו למראה החיצוני שלה יש משקל רב ואין בו התייחסות אמיתית לאישיותה. עם זאת, מי שאמורה להוות לה את הניגוד והלקח, ואכן מתוארת ככזו שיופיה רב אך מקורו האמיתי בלבה, מתוגמלת על אותה איכות בצורה שחותרת תחת המסר. בניגוד למלכה היפה הנותרת גלמודה, שלגיה הטהורה זוכה באהבתם של שני גברים. זאת אומרת ילדות, שבמידה ותצליחו להבליט את אישיותכן ותשקיעו בפיתוח הלב ולא הפנים, תזכו בפרס הגדול שהוא לא נסיך אחד על סוס לבן אלא שניים. אולי ערנות למסר הבעייתי הזה היא זו שגרמה ליוצרי הסרט להעניק לו סיום כל כך מקוטע מבחינה רומנטית, אך מינוס ומינוס אינם יוצרים פלוס ורק מוסיפים עוד בלבול, תסכול ותחושת החמצה.

דירוג:

שלגיה והצייד
ארה"ב, 2012
הפצה: החל מה-26.07.2012 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
קדימון:

בימוי:
רופרט סנדרס
תסריט:
אוון דוהרטי
משחק:
קריסטן סטוארט
כריס המסוורת'
שרליז ת'רון
ריי ווינסטון
איאן מק'שיין
טובי ג'ונס
ניק פרוסט
סאם קלפלין