"רווקה פלוס": מצחיק ומזעזע, פרובוקטיבי ורגיש

"רווקה פלוס", סרטו החדש של דובר קוסאשווילי, הוא קודם כל פרובוקציה. יצירת אמנות שמבקשת לאתגר את עולם הערכים המוסרי והאסתטי של הצופה, לפלג את קהל רוכשי הכרטיסים בין מי שסולדים ואלה שמעריכים, ולהשתמש במה שניתן להגדירו כ"טעם רע" על מנת לייצר ביקורת אפקטיבית של הבורגנות.

האם הפרובוקציה לגיטימית? בוודאי. מג'ון ווטרס ועד קוונטין טרנטינו, מנגיסה אושימה היפני ("אימפריית החושים") ועד מרקו פררי האיטלקי ("הזלילה הגדולה"), ההיסטוריה של הקולנוע העולמי רצופה ביוצרים שלא נרתעו מעיצובם של דימויים בוטים, וולגריים, מתריסים. חשיבותם של במאים אלה אינה מוטלת היום בספק, בין היתר משום שביקשו להלום בקהל ולתקוף אותו באמצעות אמנותם. הפרובוקציה שלהם היתה מימושה של מחשבה פוליטית ואסתטית חתרנית.

אין הכוונה לטעון ש"רווקה פלוס" עומד בשורה אחת עם סרטיהם של היוצרים הנ"ל, אבל הפרובוקציה שמניעה אותו מגיעה מאותה טריטוריה אמנותית. הדבר האחרון שאפשר להגיד על קוסאשווילי הוא שסרטיו מחניפים לקהל (אף ש"חתונה מאוחרת" היה ללהיט מפתיע), ונענים לאיזשהו ציווי של תקינות פוליטית משמימה. אבל זה בדיוק מה שהופך אותו לאחד היוצרים (ולא רק בקולנוע) הכי מסקרנים שלנו.

הפרובוקציה של "רווקה פלוס" עוררה כבר כמה תגובות מחאה וקריאות לפעולה חריפה כנגד קוסאשווילי בקרב כמה מחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע. אך

יותר מאשר הן מעידות על איכותו (הבעייתית אמנם) של הסרט - יש בהן כדי לאשר את תקפותה והצלחתה של הפרובוקציה. חבל, על כן, שכל המלעיזים, ובעיקר המלעיזות, לא טורחים להתבונן מתחת לפני השטח של הסרט.

ה"רווקה פלוס" שבכותרת היא זהבה (יעל טוקר המצוינת), סייעת בגן ילדים בירושלים שטרם התחתנה והביאה ילדים לעולם. במטרה לזרזה, אמה המפלצתית (רובי פורת שובל) מעמידה פנים שחלתה בסרטן, ומסרבת ליטול את התרופות שלה עד שזהבה תיכנס להריון. אשר על כן פוצחת הגיבורה בסדרת מפגשים עם גברים שינדבו לה את זרעם.

העניינים מסתבכים כאשר לחייה נכנסים בעל ואשה (מיקי לאון ומיכל ינאי), המבקשים להשתמש בה על מנת ללדת את ילדם. זהו המקום בסרט שבו נהפך "רווקה פלוס" ליצירה העוסקת בצדדיה הגרוטסקיים של האובססיה הבורגנית להורוּת, ועל האופן שבו מוסכמות חברתיות "מנכסות" את רחמה של האשה.

"רווקה פלוס". צדדיה הגרוטסקיים של האובססיה הבורגנית להורות(צילום: אייל פישר)

וכך, כל הדמויות הנשיות בסרטו של קוסאשווילי מייצגות את פניה הכעורים של ההורוּת, האמהוּת והשאיפה לתא משפחתי בורגני. לא רק האם המניפולטיבית שהוזכרה לעיל, אלא גם גננת מהגיהנום (שרית וינו אלעד), אם שמפקירה את זאטוטהּ, וכן שכנתה הנוירוטית (אפרת בוימוולד) של הגיבורה, שבלהטה להתחתן מאמצת לה "כלב למטרות דייט".

הגברים, לתשומת לב הפמיניסטיות, נדמים פתטיים אף יותר. רופא שרלטן (מוטי גלעדי) שנוטל חלק בתכסיסיה של האם, החבר הבוגדני (מתי אטלס) של הגיבורה, וגבר מסתורי, אחת ההברקות של הסרט, בעל מבטא טבטוני כבד, המוכן לסחור עמה בשק האשכים שלו.

עולם הדימויים הקיצוני הזה מבקש לפעול מעבר להגדרות (המוגבלות כשלעצמן) של "סרט פמיניסטי" " או "סרט שונא נשים". הניסיון לנכס כמעט כל דבר בעולם לאג'נדה פוליטית זו או אחרת, הוא בדיוק מה ש"רווקה פלוס" מבקש לחמוק ממנו, ובהצלחה רבה. הסרט הוא "גם וגם" ו"הפוך על הפוך", ובאמצעות הוויכוח שהוא מעורר כמו מבקש ללעוג לכל אג'נדה פמיניסטית שהיא המנסה לחבוק או לבטל אותו. האם אך מקרה הוא ששמו של "כלב הדייטים" הנ"ל הוא "אג'נדה"?

בכל מקרה, תנקטו עמדה

אחת הסצינות היותר פרובוקטיביות בסרט היא אונס שחווה זהבה, שבעקבותיו היא נאלצת להסתובב עם מסכת מנתחים מגוחכת המכסה את פיה. העובדה שהאנס הוא גננת ממין זכר ושהאירוע עצמו מתרחש בגן הילדים שבו היא עובדת, מעצימים את הסיטואציה האלימה ממילא.

מתוך הסרט. הפרובוקציה עובדת, וזה מה שחשוב

האם ניתן להתייחס אל הסצינה הזו כמפגינה "טעם רע" ותו לא? ואולי, בדומה לכמה מסרטיו של אלמודובר (בזיכרון עולה סצינת האונס הארוכה מאוד והקומית מתוך "קיקה") - מדובר בסצינה חתרנית ומורכבת, כזו "המסרבת" להיכנע לאופני הייצוג המקובלים של אירוע, טראומטי ככל שיהיה.

בכלל, יש משהו בעיצוב, בדמויות ובאווירה של "רווקה פלוס" שמתכתב עם סרטיו (בעיקר המוקדמים) של אלמודובר. זהו סרט שנע בין המצחיק מאוד והמזעזע, בין פרובוקציה ורגישות ובין ביקורת חברתית ו-וולגריות, גם אם לא הכל בו עובד.

כך או כך, זהו סרט שתובע מכל אחד מהצופים בו לנקוט עמדה, לנסח נקודת התייחסות. ואולי זוהי הפרובוקציה האמיתית של קוסאשווילי, שהוא יוצר

אינטליגנטי ומודע מאוד לעצמו, שהופכת את "רווקה פלוס" למעניין וראוי לבחינה מעמיקה יותר מסרטים ישראליים אחרים שהוצגו לאחרונה.

ומבלי לחשוף שמץ מהאופן שבו בוחר קוסאשווילי לסיים את סרטו נציין רק, שמדובר בסצינה דו משמעית שמסכמת ומתמצתת את יחסו של הסרט לנושאים העולים במהלכו. הופעתה המדויקת מאוד של טוקר (שמשום מה אינה נכללת במצבת השחקניות המועמדות לפרס אופיר השנה) - הופכת את הסצינה הזו לקודה שנונה בהחלט.