שתף קטע נבחר

"360": אין יותר מדי מעלות

העיבוד של פרננדו מיירלס למחזה של ארתור שניצלר "המעגל" שוזר מספר עלילות למכלול שאמור לומר משהו על מיניות בעולמנו. התוצאה בסרט "360" היא פקעת סיפורים ריקים מתוכן

"המעגל" ("La Ronde"), המחזה המפורסם של ארתור שניצלר (1897), הציב מודל עלילתי לבחינת אינטראקציות אינטימיות בתוך מערכת חברתית. המבנה, כפי שנגזר מהשם, הושתת על מספר רב של דמויות, כשבכל סצנה מוצג זוג בשלב הלפני/אחרי של מפגש מיני. דמות אחת ממשיכה למפגש עם דמות נוספת בסצנה הבאה, עד שבסוף המעגל נסגר והדמות האחרונה פוגשת את הדמות הראשונה.

 

ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

"לפגוע ולברוח"

"היו זמנים באנטוליה"

"שומרים על השכונה"

 

השוני המעמדי בין הדמויות אפשר לשניצלר לעצב מבט פנוראמי וחתרני על החברה הווינאית של סוף המאה ה-19, ולהרהר על משמעותו החברתית של המגע המיני. רעיון מבריק זה היה בעל כוח פיתוי רב לקולנוענים - גם בעיבוד ישיר, בראש ובראשונה העיבוד הנפלא של מקס אופולס (1950), וגם כמקור השראה לבמאים כמו אלן רודולף, קן קוואפיס, וכעת הבימאי הברזילאי פרננדו מיירלס.

 

"360", שיתוף הפעולה של מיירלס והתסריטאי פיטר מורגן ("המלכה"), הוא ניסיון ליצור סרט בעל אמירה משמעותית על אינטראקציות מיניות בחברה גלובלית. כדרכו, מיירלס אינו הולך בקטנות. לאחר קריירה כבמאי פרסומות וסדרות טלוויזיה, הוא פרץ לזירה הבינלאומית עם סרטו השלישי "עיר האלוהים", ומאז הוא ביים עוד שתי הפקות כבדות משקל – העיבוד לספרו של ג'ון לה קארה, "הגנן המתמיד" (2005), ועיבוד לספרו של ז'וזה סאראמאגו, "על העיוורון" (2008).

 

המשותף לסרטים אלו הוא הניסיון לנסח אמירה על תהליך ההתפרקות המוסרית של מערכת חברתית ("עיר האלוהים", "על העיוורון") או גלובלית ("הגנן המתמיד"). הגודש של תחבולות צורניות המאפיין את סגנונו של מיירלס משמש, לא אחת, להסוואת הדלות הרעיונית ופגמי התסריט. זה בוודאי המקרה ב"360".

 

חורים ברשת

בשונה מהמבנה המאוד ספציפי של שניצלר-אופולס, "360" מתפתח כנרטיב רשת. כלומר, מבנה מלכד של דמויות וקווי עלילה מרובים, אך ללא צורת ארגון שיטתית (גם אם בסוף הסרט תתבצע סגירת מעגל א-לה שניצלר ביחס לנקודת הפתיחה).

 

רייצ'ל ווייז ב"360" ()
רייצ'ל ווייז ב"360"

 

רוברט אלטמן ("נאשוויל", "פארק גוספורד") עשה את מיטב עבודותיו כשתחם את מבנה זה למרחב עירוני או תרבותי ספציפי. אך בעידן בו בני אדם יכולים להעביר קול ומראה באמצעי תקשורת גלובליים, ולנוע בקלות רבה בין יבשות ומדינות, נרטיב הרשת נראה ככלי המאפשר לבחון את השינוי הסוציולוגי, טכנולוגי והתרבותי החשוב הזה.

 

אך כוונה זו מולידה יומרה לנסח אמירה אודות מצב האנושות, והיומרה מועדת לכישלון (כך במקרים של "בבל" ו"ביותיפול" של הבמאי המקסיקני אלחנדרו גונסאלס איניאריטו).

 

במחווה לשניצלר, התנועה העלילתית של "360" מתחילה בווינה עם דמות של זונה. מירקה (לוציה סיפוסובה) שמגיעה מסלובקיה לסשן צילומי עירום שיפתח את כרטיס העובדת שלה. המפגש הראשון שלה הוא עם איש עסקים אנגלי בשם מייקל (ג'וד לאו), אך הוא לא יוצא לפועל עקב התערבותו של איש עסקים מקומי (מוריץ בלייבטרו), שמאוחר יותר סוחט את עמיתו האנגלי, כשהוא מגלה למי יועדה הזונה.

 

בינתיים האנגלי משאיר הודעה רווית געגוע לאשתו רוז (רייצ'ל ווייז) הנמצאת בלונדון, שמגיבה בהחלטה להיפרד מהמאהב הברזילאי שלה, רוי (ג'וליאנו סזאר). אך לאורה (מריה פלור), חברתו של רוי, מגלה במקביל את בגידתו ומחליטה לחזור לברזיל. בדרך לשם, המטוס שלה ינחת בשדה תעופה בדנבר, ויתקע שם למשך מספר ימים. אירוע שיאפשר לה לפגוש גבר מבוגר (אנטוני הופקינס) שמחפש את בתו שנעלמה ויתכן שכבר מתה, ולמצוא עצמה בסיטואציה בעלת פוטנציאל אינטימי עם עבריין מין (בן פוסטר) שזה עתה השתחרר מהכלא.

 

מה עוד? רופא שיניים צרפתי-מוסלמי (ג'אמל דבוז) המאוהב באסיסטנטית הרוסיה הנשואה שלו (דינארה דרוקארובה), בשעה שבעלה (ולדימיר ודוביצ'נקוב) משמש כשליח ונהג למאפיונר רוסי (השחקן הישראלי מארק איווניר) שעומד לפוש בחיק מירקה הזונה.

 

פלונטר בזוגיות. רייצ'ל ווייז וג'וד לאו ב"360" ()
פלונטר בזוגיות. רייצ'ל ווייז וג'וד לאו ב"360"

 

מה יוצא מכל הסמטוחה הזו של דמויות והצטלבויות? לא הרבה, בעיקר קווים עלילתיים שאינם מפותחים, וברובם לא נראה שיש בהם הרבה מה לפתח. אין נקודות דמיון או שוני המוצבים במכלול בדרך מעניינת או מעוררת מחשבה. למרות שכמעט כל האירועים עוסקים, בדרך כזו או אחרת,

במין או יחסים אינטימיים, זהו סרט שאמירתו מתבססת באופן בוטה ושבלוני על היעדרותה של אינטימיות בעולם, שמאפשר לבני מעמדות ומוצאים לאומיים שונים אפשרויות חסרות תקדים למפגשים אקראיים.

 

כדי לשקף רעיונות מוגבלים אלו, מיירלס מגביל את הפאלטה שלו לצבעים קרים, ומצלם (בדרך דומה לעבודתו ב"על עיוורון") דרך השתקפויות, או דימויים המחלקים את המרחב לתתי-מסגרות. תחבולה נוספת היא פיצול של הפריים הסינמסקופי למספר יחידות לרוחבו, ולעיתים אף חצייה שלו לחלק עליון ותחתון.

 

בדרך זו הוא מומחש רעיון הזיקה (הדרמטית או הסמלית) בין פעילויות של דמויות במרחבים שונים, ובה בעת נשמרת הפרדה גרפית המדגישה את תמת הניכור. כל זה טוב ויפה, אך אם היו סיפורים, דמויות ורעיונות שהיו מצטברים לדבר מה, אולי כל זה היה יותר מאשר ציפוי סגנוני על סרט מיותר.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים