"ניקה": קשירות בלי הקשרים
סרטו החדש דובר הרוסית של ארנון צדוק "ניקה" מנסה לחשוף את בעיית הסחר בנשים בישראל, אולם במקום להציב את התופעה בקונטקסט החברתי, הוא פונה לסאדו-מאזו סנסציוני
ב"חיה עיוורת" (1969) של הבמאי היפני, יאסוזו מאסומורה, שמקבץ מסרטיו מוקרן בימים אלה בסינמטקים, כולא פסל עיוור דוגמנית צעירה בסטודיו שלו. הסרט עוקב אחר מערכת היחסים הסאדו-מזוכיסטית שהולכת ומתפתחת ביניהם.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
ב"ניקה", סרטו של ארנון צדוק לפי תסריט מאת אבי עמר, כולא גבר אישה בדירה מעופשת למשך שבועיים עד שיבוא הפושע שרכש אותה כדי למכור אותה כזונה במערב אירופה. גם סרט זה מתאר את מערכת היחסים הפרברטית הצומחת בין גבר אלים ואישה חסרת אונים.
הבעיה היא שסרטים דוגמת "ניקה" מצריכים זהירות ועידון. אך כאשר בסרטו של צדוק מצולמת ניקה כשהיא משחקת קלפים בעירום עם הסוהר שלה, מוארת באור כחלחל, הקומפוזיציה נהפכת לפורנוגרפית. יתר על כן, מערכת היחסים המתפתחת בין השבויה והפושע הקטן המופקד עליה מבוססת על אי בהירות - האם היא אכן מתאהבת בו, או שמדובר בהעמדת פנים שאמורה לסלול בעבורה את הדרך אל החופש? כך או כך, הגיבורה ב"ניקה" מוצגת כמניפולטיבית וזולה.
מרוסיה, בלי אהבה
סיפור הסרט, שנכתב בהשראת מקרה אמיתי, מעמיד במרכזו שני זרים: ניקה (ז'ניה וסרמן), אישה אוקראינית צעירה שנחטפת למטרות סחר בנשים, ואיבן (אולג לוין), פושע שהסתבך בחובות לגנגסטר אימתני שרימה אותו במשחק קלפים, ובתמורה נאלץ לשמור על ניקה. איבן נשוי ואב לילדה, ועם שובו הביתה מדי ערב הוא מספר להן שמצא עבודה במפעל עופרת. רוב רובו של הסרט מתרחש בדירה בה כלואה ניקה, וכן בדירה בה חי איבן עם משפחתו.
אין כל בעיה עקרונית עם סרטים פרובוקטיביים. "שוער הלילה" (1974), שתיאר אף הוא מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית שמתפתחת בין ניצולת שואה ואיש אס.אס לשעבר, השכיל בדרך זו לעסוק בנושאים טעונים דוגמת העבר הטראומטי של אירופה ומורכבותם של יחסי קורבן-מענה. אבל השאלה המטרידה לכל אורך הצפייה בסרטו של צדוק היא, מדוע הוא מספר את הסיפור הזה?
כך, למשל, הסרט אינו מספק דיון רציני בסחר בנשים, במנגנון האנושי המניע אותו, ובקורבנותיו. עמוס גיתאי, בסרטו "הארץ המובטחת" (2004), שתיאר בפרוטרוט את תהליך הברחתן של נשים רוסיות לישראל דרך סיני למטרות מכירתן לזנות, מיקם את הסיפור במסגרת פרספקטיבה רחבה יותר שנועדה לבקר מערכת כלכלית-מגדרית שהנשים הללו הן קורבנותיה.
"ניקה", לעומת זאת, חוטא בבוטות יתרה שמקורה בחוסר העניין המוחלט של יוצריו בפסיכולוגיה של הדמויות המרכזיות. ניקה היא גוף נשי, ותו לא, ואילו איבן הוא פסיכופט אלים ולא מתוחכם מדי (אפילו הניסיון להעניק לדמותו רוך, כאשר הוא רוכש לבתו ספר שהיא חפצה בו, נדמה תמוה ומאולץ). כתוצאה, מערכת היחסים ביניהם לוקה במונוטוניות מייגעת, המודגשת על ידי המוזיקה המנסרת שכתב ישראל ברייט.
שלא לדבר על אשת הכולא, שהיא סטריאוטיפ של רעיה כנועה ושקטה. באחת הסצינות הדרמטיות בסרט היא עוקבת אחר בעלה, ומגלה את סודו. אך במקום שהמפגש המפתיע בינה לבין ניקה הכפותה יעניק לסרט איזושהי עוצמה רגשית - הסיטואציה מופיעה ונעלמת כלעומת שבאה.
סנסציה סתמית
בהיעדר אמירה של ממש, "ניקה" הולך ונמשך אל המימד הסנסציוני; ובהיעדרן של דמויות בעלות עומק ומורכבות, נותר הסרט מדשדש במחוזות הסאדו-מאזו. הצלם הטוב, דניאל קדם, מעצב את הסרט בצבעים כחלחלים משובצים פה ושם בכתמי אור שאמורים לבטא את קמצוץ החום האנושי שנרקם בין הכולא והשבויה, אך הדינמיקה בין השניים נותרת, כאמור, לא מפותחת.
סרטיו המוקדמים של ארנון צדוק כבמאי (בהם "לילה לבן" ו"תסתכל לי בעיניים") היו יצירות דידקטיות וקורקטיות שביקשו לעסוק בסוגיות חברתיות (גמילה מסמים ותאונות דרכים, בהתאמה). "ניקה", כך נדמה, נדרש אל הסוגיה הכאובה שבמרכזו מבלי לגלות מודעוּת להשלכות הנובעות מהמבט הגברי הסדיסטי (הן זה של הבמאי, והן זה של השובה) בקורבן הנשי. התוצאה, על כן, לוקה בישירות שאינה תמיד נעימה.
משחקם של וסרמן ולוין טוב, אך האינטראקציה ביניהם נותרת בסיסית בשל מוגבלותן של הדמויות שהם מגלמים. "ניקה" איננו סרט פסול, אך הפרובוקציה שבמרכזו נותרת ריקה, והתוצאה - סתמית.
