"המאסטר".
סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון, "המאסטר", הנו סרט שכל חלק בו נוצר על ידי אומן מוכשר ביותר בתחומו כך שהתוצר הסופי הנו יצירה איכותית ביותר, גם אם לא קלה לצפייה. הסרט מציג את המציאות האמריקאית לאחר מלחמת העולם השנייה כפי שזו משתקפת ממפגש בין שני גברים קיצוניים ואקסצנטריים- האחד חייתי והשני רוחני, ומהמסע שיעברו יחד. התכנים בהם עוסק המאסטר הנם מעניינים ומעוררי מחשבה אך העובדה כי הסרט כולו אינטנסיבי וכבד יוצרים חווית צפייה לא פשוטה ולעיתים מעיקה. לצד זאת, אין ספק שזה סרט חובה לכל מי שרוצה ללמוד כיצד ליצור סרטים, כיצד לצלם אותם, איך לטעת בהם מוזיקה שתקבל קול משמעותי ויותר מהכל, זהו סרט חובה לכל מי שרוצה לדעת כיצד נראה משחק פנומנלי.
פול תומאס אנדרסון הוא מי שאחראי לסרטים המצוינים "בוגי נייטס" ו"מגנוליה" ולאחריהם לסרט המטריד "זה ייגמר בדם", שיצא לפני חמש שנים ואשר בויזואליות והמקצב שלו, קרוב מאוד לסרט הנוכחי. בסרטיו הקודמים הרבה אנדרסון לעסוק בגבריות והאופן בו צורות שונות של כוחניות משפיעות עליה. הוא הציב את דמויותיו הגבריות בעמדות כוח שונות- משפחתיות (אב ובן), קהילתיות (מטיפים ונואמים) וחברתיות (מפרנסים ומגשימי הרעיון הקפיטליסטי)- ובעזרת הצגת העשייה ומערכות היחסים אליהן אותה כוחניות דוחפת אותם, ביקש להציג את הפגמים והחולשות שיש בה ובחברה כולה. בדומה לסרטו "זה ייגמר בדם", גם הפעם מציג אנדרסון דרמה העטופה בתחושת אימה ודוחק, ואת זאת הוא מגשים הן בעזרת ג'וני גרינווד, שכמו אז גם עכשיו מספק מוזיקה מצוינת ומטרידה כל כך, והן בעזרת מיכאי מאליימרה, שנותן לסרט מראה לא שגרתי בעזרת צילום ייחודי (שניתן היה לראות גם ב"טטרו" של קופולה) ושוטים מרהיבים. התסריט של אנדרסון גם הוא מעניין, על אף שללא ספק דוחק את סבלנות הצופה, אך בעיקר זו היצירה השלמה שהופכת את אנדרסון לאחד היוצרים החשובים והמעניינים הקיימים כיום.
"המאסטר".
כאמור, עלילת הסרט מתרחשת באמריקה המתאוששת לאחר מלחמת העולם השניה, מנסה למצוא את דרכה, ולמצב את עצמה כמדינת החירות והצדק. פרדי קוול (חואקין פיניקס), הוא חייל משוחרר מחיל הים, אלכוהוליסט הסובל כנראה מטראומת מלחמה, שכעת מנסה למצוא את דרכו בחיים האזרחיים. עד מהרה דרכו מצטלבת עם זו של לנקסטר דוד (פיליפ סימור הופמן), מטיף כריזמטי וסוחף, העומד בראש תנועה בשם "התכלית" (שיש האומרים שהיא למעשה תנועת הסיינטולוגיה), וחי עם משפחתו וקהילת מאמיניו. כאשר דוד מחליט לאמץ את פרדי על מנת להציל אותו, מתחיל המסע המשותף של השניים בעזרתו ינסה הסרט לבחון מהי אותה הצלה אותה מציע דוד, האם היא אפשרית והאם בכלל היא נחוצה.
מהרגע הראשון בו מוצג פרדי, ברור לצופה כי יש בו משהו חריג. פיניקס, המציג בסרט את אחת הדמויות המרתקות שנראו מזה זמן על מסך הקולנוע, העניק לפרדי גוף מכופף וגרום, שיחד עם תנועותיו ואופן דיבורו יצרו דמות אמנם אנושית אך כזו בה ניכרת חייתיות ויצריות. גם אופן החשיבה וההתנהלות של פרדי אינם שגרתיים ונראה כי בדומה לחיה פשוטה, אין בו מורכבות אך בהחלט תבונה ומטרה. פרדי מונע בעיקר על ידי שתי המוטיבציות האנושיות הבסיסיות של מין ותוקפנות ואין לו צורך, רצון או יכולת לכסות את אלה על ידי קוגניציות מפותחות ומנומסות. מעקב אחר דמותו של פרדי מעניקה תחושה של פרימיטיביות אך גם של אמת שאינה מטושטשת על ידי סיוויליזציה ותרבות וייתכן שזה מה שהופך אותה לדמות כל כך משכנעת. בנקודה הזו בדיוק נכנס לתמונה פיליפ סימור הופמן, שמציג בגאון רב לא פחות דמות הופכית. בדמותו של דוד אין אלא מהלכים קוגניטיביים ואינטלקט מתחכם, וירטואוזיות מילולית ושלל הסחות דעת. לעומת פרדי החשוף, המהווה פרזנטציה מהלכת של מרכיבי אנוש בסיסיים, לנקסטר דוד ניצב בקצה השני של פירמידת הצרכים, ומטיף לרוחניות עמוקה והתנתקות מצרכים גשמיים. השניים כביכול מאוד הופכיים זה לזה אך למעשה יש ביניהם דמיון רב. אמנם החריגות של פרדי דנה אותו לחוסר התאמה חברתית ואילו דוד ניזון מסיטואציות סוציאליות, אך זה הטירוף הבוטה של פרדי וזה המיופה של דוד הוא שקושר ביניהם והופך את דוד ליחיד שעשוי להבין את פרדי ואילו את פרדי ליחיד שדוד באמת רוצה לכבוש ולשכנע.
"המאסטר".
חוזק הקשר בין השניים בא לידי ביטוי גם בשם הסרט עצמו- המאסטר. "מאסטר" הוא כינויו של לנקסטר דוד בפי כל ולנוכח זאת, הצופה, שהדמות הראשונה בה הוא פגש ואליה התחבר היא דווקא של פרדי, מוצא עצמו לא בטוח מי מבין השניים הוא מרכז הסרט. האם זה דוד, המאסטר המוצהר, הרהוט והנגיש יותר באנושיותו, או פרדי, המסוגל לחדור מבעד למעטה המזויף של דוד ולהציע נקודת מבט אמיתית?
מהר מאוד מתברר כי הכינוי "מאסטר", שתחילה מובן כאות כבוד הניתן לדוד, הוא גם שם תואר פרקטי המתאר בפשטות את היחסים המתפתחים בין דוד לבין פרדי. פרדי החייתי מאומץ על ידי דוד, ההופך לבעליו, או למאסטר שלו. מנקודת מבט זו, פרדי זקוק למאסטר על מנת שינחה אותו ויחלץ ממנו את אנושיותו והעובדה כי דוד הוא המאסטר של פרדי נתפסת כתואמת את כישוריהם החברתיים של שני הגברים. עם זאת, ככל שהסרט מתקדם, ברור לכל כי גם לדוד יש צורך אמיתי בפרדי מאחר ורק נוכחותו, שאין בה מסוגלות לקנות זיוף, מעניקה לו את תואר השולט והמנחה לו הוא זקוק.
עם התפתחות העלילה תואר המאסטר עובר גלגול נוסף, כאשר מתברר שההיררכיה בין דוד לבין פרדי אינה מוחלטת. בסצינה סוריאליסטית ומצויינת הולכים השניים במדבר לחפש אחר תיבה בה הטמין דוד את כתביו ודברי תורתו. סצינה זו נותנת מעין יריית פתיחה להתפוררות מעמדו המוחלט של דוד ומציגה אותו ככלב המטמין עצם, רכושו היקר ביותר, עמוק באדמה. הצטיידותו בכלי נשק על מנת להגן על אותם כתבים מפני אויב נסתר רק מעמיקה את הצטיירותו של דוד כמנותק מהמציאות וכך פחות כשולט ודומיננטי. זו הסצינה המתחילה להכניס את הצופה למציאות בה שני הגברים מתקרבים לאותה נקודה, ההפרדות ביניהם קורסות וכך חוזרת השאלה ביתר שאת- עכשיו כששני הגברים אבודים, מיהו המאסטר שיש ביכולתו להדריך את הסיטואציה?
"המאסטר".
הזהות בין שתי הדמויות הראשיות וכן הצורך של שתיהן ביד מנחה ומכוונת מודגשת גם על ידי דימויי הים והשיט בהם עטוף הסרט כולו- פרדי עצמו הוא חייל בחיל הים, נוסע פשוט על ספינה, העוזב את הצבא עם טראומה מסויימת ומוצא את המציאות עמוקה חסרת גבולות כים סוער. מפגשו עם לנקסטר דוד מתקיים גם הוא על ספינה אך הפעם זו ספינת תענוגות שדוד הוא הקפטן שלה. פרדי בוחר לדבוק בדוד לא רק כי הוא מוצא אדם שיש ביכולתו לגעת בעולמו הפנימי הפרוץ אלא גם כי יכולת זו מלווה בהבטחה ליד בוטחת שתוכל להנחות את פרדי למקום מבטחים. לצופה מבחוץ ניכר שאין בהבטחתו של דוד יכולת אמיתית להושיע את פרדי אך מעקב אחר השיטות של התנועה והתרגילים שדוד נותן לתלמידיו, מופרכים ככל שיהיו, מותירים את הצופה מבולבל ולא בטוח אם יש בהם ממש. לזמן מה נעה החבורה כולה מבית ארעי אחד לאחר, כנתלים באיי יבשה ארעיים על פני מים עמוקים, ויש תחושה כי תנועת "התכלית" עשויה להצליח. בכל זאת, אותה סצינה מוזכרת בה חופרים השניים את אוצרו של דוד היא סצינה חשובה לא רק כי היא אחת הראשונות המדגישה את חולשתו של דוד אלא גם כי היא גם הסצינה הראשונה המתקיימת בנוף מדברי, נוף שיש לו חשיבות מבחינת התפיסה הסימבולית את יכולת המאסטר לצלוח מים סוערים.
אנדרסון מחזיר את אותו נוף מאוחר יותר, בסצינה המצולמת באופן מרהיב עין, בה עומדת החבורה במה שנראה יותר מהכל כאוקיינוס מדברי. המדבר, שהוא הרי היעדר מים, מסמל בסרט את התייבשות יכולתו של דוד להציע מקלט מעין הסערה וכן רגיעה מסוימת במעמקי הטירוף של פרדי. אין זה מקרי שזו תהיה הסיטואציה בה ייבחר פרדי לנטוש את מורו. כאשר ייפגשו השניים שוב, יראה דוד כטובע בתוך חדר ענק ושטיח עצום ממדים, כשעל שולחנו פסל קטן של קברניט ספינה האוחז בהגה ולרגליו ילד הנאחז בו. בנקודה זו יודה דוד בפני פרדי באובדנו שלו, ובכמיהתו לנוע בעולם ללא מאסטר משלו ודווקא אז יראה פרדי, בעל תפיסת העולם הפשוטה, כעומד על קרקע בוטחת יותר. אם אחת השאלות העולות במהלך הצפייה היא מי הוא המאסטר, נראה ברגע זה כי דווקא זה שלא מכיל או מחביא את צרכיו הבסיסיים ביותר זכה לשליטה גדולה יותר.
בהקשר זה חשוב לשים לב לאשתו של דוד (איימי אדמס הנהדרת), פגי, שבניגוד לחזות השקטה והכנועה שלה, היא בעלת תפקיד משמעותי מאוד בסרט. בדוד המטיף להתנתקות מהגשמי היא מדגימה שליטה ועליונות מוחלטת על ידי הבאתו לפורקן מיני, ובנוסף היא היחידה שכביכול רואה את מעשיו של פרדי באחת הסצינות היפות בהן אנו נחשפים לדמיונו המפשיט את כל הנשים הנמצאות סביבו. בניגוד לשני הגברים האבודים, נראה שכוח החיים אותם נושאת פגי, באופן סימבולי ואמיתי- מאחר והיא בהיריון כמעט לכל אורך הסרט- במובן מסוים מייצג צורה מפותחת, מאורגנת וכוחנית יותר של שני הגברים יחד. מאחר והסרט כולו עוסק בשאלת הצורך האנושי בחוף מבטחים או בהבטחה לו, לא בטוח כיצד לפרש את העובדה שהיציבה מכולם והעליונה בשרשרת השליטה היא אישה שהטירוף שלה לא רק ניכר אלא גם מפחיד במידת יכולת השליטה שלה בו.
בסופו של דבר, לאחר שמצליחים לצלוח את הסרט הכבד והלא פשוט הזה, מספק אנדרסון כמה סצינות סיום בהן שזורים סוף סוף רגעי חמלה. דוד ופרדי, שאוחדו תחת הצורך לאחוז במישהו לנוכח חברה משתקמת ואיום מצולות הנפש, לראשונה יתוודו באמת אנושית פשוטה שליוותה אותם לאורך כל הדרך. דוד, שיוותר לבד בחדר ממנו צועדת בת זוגו החוצה ופרדי, שלראשונה יוצג כמקיים תחילת קשר זוגי נורמטיבי, יודו כל אחד בדרכו, בצורך האנושי האין סופי במישהו נוסף לאחוז בו כמנחה או מונחה. במידה וזה המסר של הסרט, חשוב להודות שהוא לא פשוט להבנה והוא גם אינו מועבר לצופה בדרך פשוטה ומלטפת. עם זאת, אין ספק שהעשייה המוקפדת והמשובחת וכן המשחק באופן כללי לצד אוסף סצנות משותפות ומחשמלות של פיניקס וסימור הופמן, הופכים את היצירה הקשה הזו לפיסה קולנועית מרתקת.
דירוג: 
