"בלי חוקים": לצפות עד שיעלה עשן ירוק
אוליבר סטון משלב ב"בלי חוקים" משולש אוהבים צעירים, חופי ים, סדיזם תוצרת מכסיקו, סמים, אקשן, ודמויות צבעוניות, אבל נראה שהוא מתאמץ מדי, וכך גם הסרט. אז מה הפלא שהגיבורים מעשנים כל כך הרבה מריחואנה, ואחר כך רבים?
"זה שאני מספרת את הסיפור הזה לא אומר שאני אשאר בחיים בסופו. זה מסוג הסיפורים בהם הדברים פשוט יוצאים משליטה", המשפט הזה, הפותח את "בלי חוקים" ("Savages") ומסופר מפיה של הגיבורה או (בלייק לייבלי), כל כך מצא חן בעיני אוליבר סטון, עד ששולב גם בפתיחת הטריילר של הסרט.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
מטרת המשפט הזה היא לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: להשתמש בדמות מספר שהיא חלק אינטגראלי מהעלילה כמנגנון תיווך והבהרה עבור הצופים, ובה בעת להשאיר אותנו במצב של אי וודאות מתמדת באשר לגורלה. כן, זה בדיוק כזה סוג של סרט שלך - הצופה הממוצע - אין שום דרך לנחש לאיזה כיוון פרוע הוא עלול לסטות. דע לך שלאף דמות אין חסינות.
אך המשפט בעל האופי הרפלקסיבי מתפקד בפועל בדרך שונה. הוא צעד ראשון בהתחזות הסגנונית של הסרט לקולנוע צעיר ופרוע. סטון, היוצר שקוונטין טרנטינו לעג לו פעם באמירה הקולעת שהוא לא יותר מ"סטנלי קרמר עם סגנון", מזיע ממאמץ לאורך כל הסרט.
האקדח מעשן מריחואנה
סוחרי סמים צעירים וחטובים שיש ביניהם גם משולש סקסואלי, חופי ים מוזהבים הנראים כגן עדן עלי אדמות, עינויים סדיסטים של קרטל סמים מקסיקני, דמויות "צבעוניות" ותפניות עלילתיות מסחררות - נדמה כי ברשימת המכולת של הסרט נמצא כל שנבקש. אז מדוע התוצאה הסופית, על מלוא 130 דקותיה, נעה בהדרגה לעבר המייגע? סטון, אוהד מושבע של מגוון חומרים נרקוטיים ופסיכדליים, מקפיד לשכוח בלא מעט מסרטיו את הכלל הראשון שמנחה כל סוחר סמים: "Never get high on your own stuff". במיוחד כשה-stuff שלך פחות מוצלח ממה שנדמה לך.
הפתיחה המהירה של "בלי חוקים" קובעת את הטון הנחווה כגרסא מבויתת יותר להתפרעות הווידיאו-קליפית הזכורה מסרטו המוקדם יותר של סטון "רוצחים מלידה" (1994). למרות שהסרט עומד לפעול במחוזות הקרימינלים של הפילם נואר, הפתיחה מבהירה כי זו תהיה גרסא מוארת וצבעונית לסוג סרטים זה. המטען הא-המוסרי של הסרט, הנובע מאופיין הבוגדני של לא מעט מדמויותיו, מזכיר את אחד מסרטיו הנשכחים יותר של סטון - "פניית פרסה" (1997).
הגיבורה או (שמה המלא הוא אופליה, כאהובתו המיוסרת של המלט) חיה בבית המשקיף על חופי לגונה ביץ' בדרום קליפורניה. שני גברים חולקים איתה את יצועה תוך הסכמה מלאה בין הצדדים. בן (ארון ג'ונסון) הוא המוח מאחורי אופרציית הגידול וההפצה של המריחואנה המשובחת ביותר שכסף יכול לקנות. אבל הוא אינו סוחר סמים תאב בצע, אלא אידיאליסט המשקיע חלק מהרווחים במטרות צדקה באפריקה.
האם מריחואנה זה סם שיש סיבה להסתייג ממנו או מאלו הסוחרים בו? אל תצפו מאוליבר סטון שיהיה נציג הקול השמרני בעניין זה. שותפו הוא צ'ון (טיילור קיטש), לשעבר איש יחידה מובחרת בצבא האמריקני, הוא זה שמעניק את גיבוי הכוח שכמעט ולא נדרש (אך טוב שהוא שם) בדרכי המסחר שוחרות השלום של בן.
במשולש היחסים בין שני גברים ואישה (כמו במקרה של רדפורד/ניומן ב"בוץ' קאסידי והסנדנס קיד"), האישה מתפקדת כחיץ שמבעדו יכולים שני הגברים לממש את אהבתם זה לזה. בדרך כלל האחד ממתין בסבלנות עד שהשני יסיים להשתובב איתה בין הסדינים, אך ברגעי החשק העילאיים, כל השלושה נמצאים יחד על אותה מיטה. נקודת המוצא היא אוטופיה הרמונית של תשוקה, רוגע מעושן, ויופיו של הטבע.
את האידיליה הזו משבש קרטל סמים מקסיקני המונהג על ידי אלנה סאנצ'ס (סלמה הייק), אלמנתו של סוחר סמים שהפכה לבוסית הגדולה ונטולת הרחמים. כעת היא שמה על הכוונת את האופרציה של בן וצ'ון, ויש מעט דברים שהיא לא תעשה בכדי שהם, והמריחואנה האלוהית שלהם, יהיו תחת שליטתה.
הפינה החמה היחידה שיש לאלנה בלב היא לילדיה, ובעיקר לבתה הצעירה מגדה (סנדרה אצ'יווריה). אך זו מעדיפה לחיות בארצות הברית ומנסה לקיים מגע מינימלי עם אימה. צרותיה של ברונית סמים ואם.
כמו דמותה הצבעונית של אלנה, כך גם שליחיה העיקריים הם קריקטורות צבעוניות המשולות לביס בפלפל חלפניו (באופן קצת מוזר שפת התקשורת הפנימית בין חברי הקרטל היא אנגלית). לאדו (בניסיו דל טורו) הוא יד ימינה, המבצע את פקודותיה בחדווה סדיסטית. אך, כפי שעתיד להתגלות, יש לו גם רצונות אפלים משל עצמו. אלכס (דמיין בישיר) הוא עורך הדין המשמש ככסות הלגיטימית לפעולותיו של הקרטל בארצות הברית.
בין המחנה של הצעירים-יפים-אידיאליסטים-אמריקאים, ובין הקריקטורות המקסיקניות נמצא הדמות המתווכת של סוכן ה-DEA (הרשות למלחמה בסמים) המושחת דניס (ג'ון טרבולטה בהופעה נטולת פאה).
בין הדמויות החלולות והיפות של האמריקאים, הקריקטורות המקסיקניות, וסגנון הבימוי השתלטני של סטון "בלי חוקים" מאבד בהדרגה את דרכו. אומנם הוא יותר מוצלח מכל הסרטים האחרונים של סטון, אך כמוצר בידורי הוא לא חורג מהבינוני.
