"באמת, אני לא משקר": סטריאוטיפים בסטריאו
חבורת היהודים הצרפתים השובבים שבה בפרק שלישי בסדרת הסרטים "באמת, אני לא משקר". הפעם הם מסתבכים עם אנשי עסקים סינים. מהדעות הקדומות כולם סובלים, גם אתם
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הם היו ארבעה
אדי (רישאר אנקונינה) הוא המסודר ביניהם, מעין אב רוחני, בעל המפעל והשכל. הוא נשוי ואב לשלושה שמתבקש על ידי אשתו להעניק יותר תשומת לב לילדיו משום שהיא חוזרת לספסל הלימודים כדי לסיים את התואר שלה, מה שלא ממש מסתדר לאדי לאור העובדה שהמכס מפשפש בעסקיו ועוצר כל פעילות כספית, מנהלית וכדומה.
דוב (ונסאן אלבז) הוא הדון-ז'ואן של החבורה, כל היום בטלפון עם נשים (והוא לא בוחל גם בנשות חבריו, אבל לא של אלה הקרובים לו חלילה). הוא הפרצוף היפה, זה שהופך את המראה של החבורה - שככל הנראה אמורה לייצג סטריאוטיפים של החיצוניות היהודית הכעורה - לנעים יותר.
סרז' (חוסה גרסיה) הוא "הקומיק ריליף" - לואי דה פינס בגרסה הענייה והזולה, מעוות את פניו, חוטף מכות, עושה צרות ומתחמן את החותן שלו. את אשתו הוא לא מצליח לעבר ולכן פונה לקמעות וגם לאמו שלטענתו מכינה את הקוסקוס הכי טעים בעולם. נשמע מוכר מאיפשהו?
איבן (ברונו סולו) הוא, ככל הנראה, השלמה מספרית לחבורה - או מישהו שהבמאי תומא ז'ילו היה חייב לו טובה. הוא חי עם פרודתו של דוב שמאסה בבגידותיו של האחרון, אבל עדיין אוהבת אותו ומכינה לו מדי פעם את הארוחה האהובה עליו מבלי להתחשב בבו-זוגה החדש.
אל כולם מצטרף מר אבוטבול (ז'ילבר מלקי), מולטי מליונר, שמשאת נפשו היא לדפוק את מס הכנסה, אבל לצערו מתאהב במבקרת הכספים שמופיעה על סף דלתו לביקורת, והאהבה, אפילו אצל היהודים תאבי הבצע, מנצחת הכל. את הדמויות הנשיות הראשיות בסרט מגלמות אאורה אטיקה, לאה דרוקר, אמירה סזאר, ואליסה טובאטי. אליהם מצטרף גם הזמר היהודי-צרפתי הנודע אנריקו מסיאס בהופעת אורח כמוריס, החותן של סרז'.
החבורה מסתבכת, כאמור, עם המכס, אבל מגלה שהצרות לא מגיעות מחוץ אלא מבית, ולכן כל מה שנותר לעשות הוא להערים על מי שמנסה להערים עליך, ולדפוק קודם את מי שמנסה לדפוק אותך.
אנחנו לא אוכלים את זה
לכאורה, לסרט יש פוטנציאל להיות מוצלח, בעיקר אם תצליחו להחזיק מעמד עד סופו ולגלות את הפואנטה החביבה, אבל אחרי אקספוזיציה של שעה וחצי (על השעון!) תצטרכו להיאבק בדחף לצאת מבית הקולנוע, ולהטביע את יגונכם באיזה ברנדי צרפתי או בבגט ממולא בשווארמה. הסיפור מתחילתו מַלאֶה את הצופה ולא פשוט לעקוב אחריו משום שהוא מבולגן לחלוטין.
עשר הדקות הראשונות בסרט הן קריטיות להמשכו, אם מדובר בסרטים צרפתיים אפשר גם לקחת מקדם של עשרים דקות. כדי למשוך את הצופה, צריך להשתמש בתבנית תסריטאית ידועה מראש, שלמרות שהיא כזו, היא תמיד עובדת על הצופה.
אמנם היו במאים ותסריטאים ששברו את התבנית ואפילו הצליחו. אבל בשביל זה צריך סיפור משובח ומפותל, ב"באמת, אני לא משקר" אין ממש סיפור אלא פלונטר של מקטעים שגורמים לצופה לתהות מתי, לכל הרוחות, יקרה כבר משהו. רק אחרי שעה וחצי העניינים מתחילים לזוז, ועז אז, ספק אם מישהו יישאר באולם.
מעבר לעריכה לא מוצלחת, השימוש בסטריאוטיפים - ולא רק היהודים, גם הסינים לא נהנים כאן מחסד ומתוארים ככאלה שאינן בוחלים באכילת קופים, תולעים וחמורים
(באחת הסצנות החבורה מוזמנת לארוחה סינית ועליהם לבחור מתוך גן חיות קטן איזו חיה הם מעדיפים לאכול, זה התפריט החי שלהם), שיכורים מיותר מדי סאקה ואוהבי קריוקי צווחניים – מוסיף טעם רע יותר לחוויה המפוקפקת מלכתחילה.
אפילו כתוביות הפתיחה נראות כבליל של מוזיקה הודית, תאילנדית ונעימות באידיש על רקע מה שנראה כמו בית בושת בצבעים פסיכודליים, וגורמות לצופה לתהות אם אכן נכנס לסרט הנכון. עם זאת, לאור העובדה שהסרט לא מצליח להתרומם במשך שעה וחצי, סביר להניח שבסופו של דבר גם תשכחו מאופן הצגת הדמויות, ובכלל תעדיפו למחוק את החוויה כולה מראשכם.
