טיפשים עם הפסקה

אף שאורכו של "לקרוא ולשרוף", החדש של האחים כהן, עומד על 96 דקות בלבד, עדיין נדמה שהוא ארוך בהרבה. הסיבה לכך היא שמדובר במופע ליצנות החוגג את האיוולת האנושית, אך מופע לא מוצלח במיוחד. השתטות המחלצת צחוקים בודדים בלבד, מספקת תובנות קלושות על אותו זן של טיפשים ללא הפסקה המכונה גם המין האנושי, ומבוססת על הופעתם של כמה מבכירי השחקנים בהוליווד בתפקידי אידיוטים גמורים. על הנייר זה אולי נשמע מבטיח, אבל את הנייר במקרה הזה היה עדיף לקרוא ולזרוק.

שכן אולי הגיעה העת סוף סוף להכריז בקול: האחים כהן אינם במיטבם כשהם נפנים ליצור קומדיות. עבודותיהם הכבירות, "צומת מילר", “ברטון פינק", “פארגו" ו"ארץ קשוחה", גוללו סיפורים אפלים שהיו מתובלים בהומור שחור, יבש והתבוננו בריחוק אירוני, קליני כמעט, כמו היה זה מבטו של אלוהים חסר חמלה (אם אחד כזה מבחינתם בכלל קיים), באכזריות הבלתי נסבלת (אם להידרש לכותרתו של אחד מסרטיהם הפחות מוצלחים) של זבובי האדם. אכן, קולנוע אקזיסטנציאליסטי במלוא מובן המילה, שמזכיר במיטבו את יצירות המופת של ג'ון יוסטון (“האוצר מסיירה מדרה”, “הכבוד של פריצי”), שהתבוננו ברשעות ושעשוע במוסריות ההפכפכה של הטורף האנושי.

מסופר פה על איש CIA אחד (ג'ון מלקוביץ') שנבעט מהארגון בשל התמכרותו לטיפה המרה. כנקמה, הוא מחליט לכתוב את זיכרונותיו ולחשוף את כל האמת על השירות החשאי האמריקאי. איכשהו, הדיסק מתגלגל אל רצפת המלתחה במכון כושר, שאחת העובדות בו (פרנסס מקדורמנד) מחורפנת משום שחברת הביטוח מסרבת לממן את הניתוח הפלסטי הגרנדיוזי שהיא כל כך חולמת עליו. היא ואיזה מאמן אהבל (בראד פיט) משוכנעים שעל גבי הדיסק צרוב מידע חסוי שהרוסים ישמחו לשלם עליו (כמסתבר, הם עדיין חושבים במונחי המלחמה הקרה הישנה), ומכאן והלאה מתפתח הנרטיב באופן שמזכיר קוביות דומינו שנופלות בזו אחר זו.

"לקרוא ולשרוף". חסר נשמה או מוסר 

חוץ מחבורה זו של כסילים, מסתובבים פה גם אשתו (טילדה סווינטון) של סוכן ה-CIA, רופאת ילדים המתעבת את זבי החוטם שבאים למרפאתה, והמאהב שלה (ג'ורג' קלוני), איש משרד האוצר רודף נשים, שבונה במרתף ביתו מה שנראה בתחילה כמכשיר עינויים אך מתברר בהמשך כדבר היחיד שייזכר מהסרט הזה, ולא בהכרח לטובה.

לפחות הם ניבאו את המשבר הכלכלי

כדי להבין את עמדתם של האחים כהן כלפי העולם המתואר, די אם נתמקד בשוט הפתיחה שהוא גם השוט החותם (אף כי במהופך) את סרטם – מבט אי שם מהיקום לכיוון כדור הארץ שהולך ומתקרב, עד שמתמקד לבסוף בבני אדם. בעולמם הניהיליסטי של האחים כהן, המין האנושי הוא בגדר הערת שוליים לנוף הפיזי השומם על פי רוב (מרחבי השלג ב”פארגו”, המדבר ב”ארץ קשוחה”), חסר נשמה כשם שהוא חשוף.

אך לעיתים זוהי דווקא הסינתטיות (בסרטים כמו “צומת מילר”, "ברטון פינק", או "הקפיצה הגדולה") שמצביעה על הבידוד והאפטיה הקיומית של גיבורים הפועלים בעולמה המלאכותי של התרבות הפופולרית. אפילו בעבודותיהם הקלילות יותר, הגיבורים עורכים מסע שבסופו הם מוצאים עצמם מביטים אל תוך תהום מוסרית אפלה (למשל ב“ביג ליבובסקי", שלא היה אלא הגרסה המעושנת של "השינה הגדולה" הצ'נדלרי). אבל בין אם הנוף הוא אותנטי או מסוגנן למשעי, כזה שדימוייו מתייחסים באופן רדיקלי לקולנוע ההוליוודי הקלאסי, דמויותיהם הפתטיות מאכלסות עולם מיתי ופיזי של אלימות ומוות. המבט מלמעלה שנשלח, על כן, לעברן בתחילת סרטם הנוכחי הוא מבט "ריק". מבט שאינו מייצג לא השגחה עליונה ולא סמכות מוסרית.

קלוני. מה יש לו במרתף? 

אפשר, כמובן, לטעון שהקריקטורות העצבניות והמוטרפות שמתרוצצות כאן אחוזות תזזית, ומייצגות סמכות גברית על סף התמוטטות עצבים, אינן מבטאות אלא ביקורת כלפי האנרכיה המוסדית באמריקה של היום. ולו היה לסרטים ערך נבואי, היה אף מקום לטעון ש"לקרוא ולשרוף" הוא הסרט המייצג הראשון של תחושת הכאוס באמריקה של עידן המשבר הכלכלי החדש. אכן, ההיבט המעניין של הסרט הוא השילוב שמתקיים בו בין פארסה של חדרי מיטות לחרדה קיומית אותנטית. ומן הבחינה הזו, של החרדה, וזו בלבד, הוא נדמה כמו הגרסה במשקל זבוב של "ארץ קשוחה".

"לקרוא ולשרוף" אינו יותר מאשר שעשוע. אבל נראה שהשותפים לו השתעשעו

במהלכו יותר מאשר הצופים. זה מזכיר במשהו את חוויית העשייה של סדרת סרטי "אושן", אבל שום תחושה של כיף אינה עוברת פה, אף שאי אפשר להיוותר אדישים נוכח מקדורמנד ופיט.

“דווחו לי שוב כשיהיה בזה הגיון", כך, בערך, מסכם את המתרחש בסרט בכיר ב-CIA (ג'יי.קיי. סימונס, הזכור כעורך העיתון ב"ספיידרמן"), במה שנדמה כמו סיכום של הכהנים את סרטם שלהם. אפשר היה לוותר על ההיגיון, לו לפחות זה היה מצחיק. אבל גם זה בקושי.