25 באוקטובר 2012 בשעה 9:20

"העיתונאי" – ביקורת

"העיתונאי". זאק אפרון.

יש באנגלית את המושג "זבל לבן" (white trash) שמתייחס לאנשים לבנים ממעמד נמוך הגרים בדרום ארצות הברית. סרט על אנשים מהאוכלוסיה הזאת יכול להיות מהוגן, לא נצלני ולא מטופש, אך כזה הוא "העיתונאי" – סרט זבל (לבן).

במאי הסרט לי דניאלס, ביים גם את "פרשס", זוכה פסטיבל סאנדאנס, שזכה באוסקר על תסריט מעובד ושחקנית משנה. הסרט ההוא עסק בהתעללות קשה שעברה ועוברת נערה שחורה צעירה וקהת חושים למה שעובר עליה, וכך גם אני הרגשתי בשעת הצפייה ב"פרשס": לא נגע ללבי סיפורה של הגיבורה. ב"העיתונאי" אין אפילו ניסיון לרגש. הסרט עוסק, כביכול, באסיר נידון למוות שנלחמים על הוכחת חפותו, אך כמו שלאסיר לא ממש אכפת מכך, כך גם לצופים.

וורד ג'נסן (מתיו מקונהי) מגיע לעיר הולדתו בדרום ארצות הברית יחד עם עיתונאי שחור (דיויד אוילוו) כדי לכתוב על המקרה של הילרי ואן וטר (ג'ון קיוזאק), אסיר נידון למוות, שמתכתב עם שרלוט בלס (ניקול קידמן) שבטוחה שהוא לא אשם במות השריף המקומי. את הסרט מספרת ומקריינת משום מה אניטה צ'סטר (מייסי גריי) שעובדת כמשרתת בבית אביו של וורד, שבו גם מתגורר אחיו הצעיר ג'ק (זאק אפרון) שמתאהב קשות וממבט ראשון בשרלוט. וזה חלק עיקרי בסרט: ג'ק מאוהב בשרלוט, הוא חרמן עליה, הוא רוצה אותה.

כמו כל קריינות גרועה, אניטה מספרת לנו, במקום שהסרט יראה לנו, ולעתים אומרת לנו מה מה שאנחנו יכולים לראות לפנינו. אין בסרט מתח – זה בוודאי לא מותחן בכל הנוגע לסיפורו של האסיר – ואין דרמה בסרט כי ברור מה יקרה לג'ק. כל הסיפור עם אביהם של וורד וג'ק, בעלים של העיתון המקומי, והחברה שלו – הוא סיפור רקע משני שמצליח מעט להיות אתנחתה קומית למתרחש. הסרט מעורר סקרנות בהתחלה, אך הוא נמשך עוד ועוד, הרבה אחרי שהוא מפסיק לעניין.

מי שאהב את "פקד מושחת" עם ניקולס קייג' עשוי לאהוב גם את ה"העיתונאי", ולא רק בגלל הצילומים (אינטר-קאטים) המיותרים של החיות. ראוי לציין שבסרט הזה אוהבים לדבר על אוננות וחרמנות כללית כמו ילדים שמתלהבים מאמירת מילים גסות שהם למדו. שמות השחקנים הם, ככל הנראה, מה שהביא לסרט את כרטיס הכניסה לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון- הזדמנות לצילומים של שחקנים יפים ומפורסמים על השטיח האדום (קידמן, מקונהי, אפרון), וגם הסיבה שמקרינים אותו בבתי הקולנוע בארץ.

דירוג: