שיר השכונה

"טור אחד לחלום", ד' 21:00, ערוץ 10

האסוציאציה הראשונה שעולה לראש כאשר צופים ב"טור אחד לחלום", היא גלויה מהסרט "הבחור של שולי", שהיה אחד הראשונים לתאר את ההוויה שלא קיבלה עד אז ייצוג בתרבות הישראלית, הוויית השכונות של ימי טרום מהפך 77.

זה לא שהחיים האלה היו נטולי ייצוג בתרבות, אבל גם כאשר ייצוג כזה התקיים, הוא התקיים בגטאות תרבותיים של "מוזיקה מזרחית" או "סרטי בורקס", מעין תו שהוטבע בז'אנרים הללו בידי האליטה התרבותית של אז (שהעדיפה ייצוג של מזרחיים במחוזות שבין "סאלח שבתי" ל"פסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח"). הפופולריות של שני הז'אנרים, הייתה אמורה לגרום לממסד של אותם ימים להבין שיש כאן קהל רחב לסוג כזה של יצירה, אבל היא נדחקה והודחקה עד כדי כך, שאין זה פלא שעם היוודע תוצאות הבחירות ב-1977, סבר מי שסבר ש"העם השתגע".

"טור אחד לחלום" הוא סיפור שכזה. יש בו שתי מסגרות של עלילה: העלילה הכללית שבה משתלבות הכנות לחתונה משפחתית באווירה הפוליטית של ימי המהפך. על בגין והליכוד של 1977 נדמה שאין צורך להכביר מילים, על הסאגה המשפחתית, ובכן היא עשויה מאותם חומרים שמהם עשויים סיפורים כאלה בדרך-כלל: סכסוכים ישנים, קנאות, אהבה והרבה חום, לטוב ולרע. הסיפור האישי הוא סיפורו של שבי, האח הגדול של החתן המיועד שחולם חלום שנראה לנו טריוויאלי היום, אבל לפני 35 שנה הוא היה כמעט חתרני: חלום על התעשרות מהירה ולא מעבודה, אלא מהימורים, או ליתר דיוק - מהטור הזוכה בטוטו.

"טור אחד לחלום" אינו סרט גדול, אבל יש בו הרבה חן, אווירה של פעם שאינה מלחמות או טראומות של פוסט שואה (שתי אבני היסוד של הזרם המרכזי בתרבות המרכזית של אותן שנים), ובעיקר צוות שחקנים כובש, עם עמוס תמם, לירז צ'רכי, יעקב כהן, אלי אלטוניו ועוד. הנה לא רק ללוחמים, לקיבוצניקים או לדור השני לשואה יש נוסטלגיה, אלא גם לאנשי השכונות.