"פרנקנוויני": מתחיל מצוין, נגמר בינוני
"פרנקנוויני", גרסה חדשה לסרט הלייב-אקשן של טים ברטון, כולל בתוכו התייחסויות לפילמוגרפיה של הבמאי וציטוטים מסרטי אימה. זה משעשע, אבל גם תחליף נוח ליצירתיות
בדיוק לפני 30 שנה ביים טים ברטון את סרט האנימציה הראשון שלו כעובד של חברת דיסני. "וינסנט" היה סרט קצר ונהדר, עבודה בעלת סממנים אוטוביוגרפיים, ותצוגת תכלית של סגנון פופ-גותי שאיתו הוא יזוהה בעתיד. ברטון הצליח לשרוד בחברה עוד שנתיים, שבסופם ביים סרט קצר נוסף בשם "פרנקנוויני" (1984). סרט "Live Action" זה עסק בילד בשם ויקטור שלאחר דריסת כלבו האהוב משיב אותו לחיים, כמעשה ד"ר פרנקנשטיין. החיבור בין ילדות ומוטיבים של אימה תוך שימוש בהומור מקאברי הבהיר למעסיקיו של ברטון כי אין לו עתיד בעולם הפנטזיה המטוהר של דיסני ולכן הוא פוטר.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
מאז הפך ברטון לבמאי מוביל של פנטזיה קולנועית. הסגנון הקומי-אפל של סרטיו נתפס כיום כתמים (וחשוב מכך - כבעל פוטנציאל מסחרי) גם בפרספקטיבה השמרנית של דיסני. כעת נסגר מעגל וחברת דיסני מפיקה גרסה חדשה וארוכה ל"פרנקנוויני" ("Frankenweenie") אך הפעם כסרט אנימציה באורך מלא. השילוב בין ברטון לדיסני מתברר כמוצלח ביותר, לטובת שני הצדדים והצופים.
בתחילת שנות ה-60, תקופת ילדותו של ברטון, נוטרלו מעוקצן המפלצות הקולנועיות של שנות ה-30 (פרנקנשטיין, דרקולה, המומיה) והפכו לבידור תמים. בסדרת הטלוויזיה ההומור ב"משפחת אדאמס" נבע מתמימותם של בני המשפחה ה"מפלצתיים". סרטי האימה של רוג'ר קורמן, ובעיקר אלו שבהם כיכב וינסנט פרייס (דמות אב סמלית לברטון), מיזגו את הגותי המאיים של אדגר אלן פו עם טראש לא מזיק. המבט הקומי-מקאברי ברישומי הילדים של אדוורד גוריי – השפיע עמוקות על העיצוב הבסיסי בציורי ברטון כמו על הדרך בה הוא מעבד את חוויות הילדות.
בסרטיו הקצרים הראשונים ברטון התמקד בהתחככות התמימה של ילדים באימה. במיטב עבודותיו הבאות הוא עבר לעיסוק במבוגרים חריגים שהם בגדר ילדים-יוצרים ("המספריים של אדווארד", "אד ווד"). דמויות שהן בבואות של ברטון עצמו, ובדרך כלל ממומשות באמצעות האלטר אגו המוכר גם כג'וני דפ. יחד עם דפ גיבורים אלו הלכו והתבגרו עד שהפכו לסוג של דמויות אב מעוותות ("צ'רלי בממלכת השוקולדה", "צללים אפלים").
יותר מדי מחוות
"פרנקנוויני" מהווה חזרה לשורשים של ברטון. לא רק תיקון עם דיסני, אלא לבסיס היצירה שלו בחוויית הילדות. הסרט מתחיל בסצנה (שלא היתה בסרט המקורי), שבה מציג הילד ויקטור (צ'רלי טהן) סרט מפלצות שצילם, כמו ברטון בילדותו, בחצר בית הוריו. הכוכב של הסרט הוא כלב הבול טרייר ספארקי, המולבש בתחפושת לטאת ענק (בהשראת גודזילה) ונלחם במפלצות שויקטור משגר לעברו.
פתיחה זו מגדירה לא רק את העולם הפנימי העשיר של הילד, אלא גם את המוקד הרגשי של עולם המתקיים בשותפות היצירתית של הילד וכלבו. הרמה לקראת ההנחתה הכואבת עם התרחשות התאונה. גם אם האירועים ינועו במהירות לרגע ההחייאה של הכלב, עדיין יש לכך אפקט, בעיקר על בעלי כלבים רגישים יתר על המידה.
במסגרת ההרחבה מהסרט הקצר התווספו לעלילה שלל דמויות של ילדים שמזכירים את העיצוב הגרוטסקי בספרו של ברטון "Melancholy Death of Oyster Boy". אדגר "אי" גור (אטיקוס שאפר), גרסת המיני של "איגור" הגיבן, העוזר של פרנקנשטיין (כמובן שהכוונה לגרסה הקולנועית הקלאסית של ג'יימס וייל – ולא לספר המקורי של מרי שלי). ילדה בלונדינית מוזרה (קתרין אוהרה), המלווה תמיד בחתול סיאמי מוזר עוד יותר. והילדה הגותית אלזה ואן הלסינג (וינונה ריידר – בדמות שהיא שיחזור של הופעתה ב"ביטלג'וס"), שברשותה כלבת פודל שתהפוך ל"כלתו של פרנקנשטיין" (ליתר דיוק, כלת כלבו).
כפי שניתן להבין הסרט מרבה בהתייחסויות לדמויות ופרטים בסרטי אימה, כמו גם בפרטים הנובעים מהפילמוגרפיה הספציפית של ברטון. ניכר הרצון לכלול כל מקור השראה (כולל קטע מצולם מתוך סדרת סרטי דראקולה של אולפני האמר בכיכובו של כריסטופר לי), ואפילו ציטוטים מסרטי אימה-בידור מאוחרים יותר כמו "פארק היורה", או "הגרמלינס". זה משעשע אך זהו גם פיתרון קל מדי. קצת יותר מדי מחוות, המזכירות שהן תחליף נוח ליצירתיות.
ההרחבה הבולטת ביחס לסרט המקורי מתרחשת בשליש האחרון. דמויות הילדים שהתווספו מבצעות סדרה של פעולות המעוררות חיות נוספות לחיים, אך הפעם לא באותה דרך תמימה שבה הושבה לספארקי צורתו ואופיו העליז והנמרץ. יתכן וזהו אלמנט נדרש על מנת להגיע לאורך של פיצ'ר, ונדמה כי הספקטקל הוא בלתי נמנע בנקודת השיא העלילתית באנימציה מסחרית עכשווית. יחד עם זאת זהו קו עלילתי שאינו משתלב באופן מלא, ומהווה נקודת תורפה בסרט שמתחיל מצוין, ומתחיל להיסחף בהדרגה לכיוון הבינוני.
