אין יותר צפויה מהוליווד. בטקס האוסקר לשנת 2008, הזוכה בפרס הסרט הזר היה "הזייפנים" של סטפן רוזוביטסקי. לא ברור מה מצאו כל המבקרים האמריקאים טוב כל כך ב"זייפנים", כשרובם ראו בו הזוכה המועדף והבטוח בפרס; או מה מצאו בו חברי האקדמיה, שבאמת בחרו בו לפרס. כלומר, כן ברור. זה סרט שמתקשר לשואה. רק שזה לא באמת ניכר.
סטפן רוזוביטסקי עיבד את ספרו הביוגרפי/אוטו-ביוגרפיה של אדולף בורגר לסרט קולנוע בינוני לחלוטין. הסרט דן בנושא הכאוב ביותר לדעתי בהיסטוריה האנושית – השואה – ולכן פגע בבטן הרכה של האקדמיה לקולנוע, וגם של המבקרים האמריקאים. אבל רוזוביטסקי ממהר קדימה, הישר לתוך עומק העלילה העיקרית, ומדלג על כל המרכיבים התקופתיים של אמצע מלחמת העולם השניה. אילולא תזכורות ארעיות אחת לחצי שעה, אפשר היה כמעט לשכוח שהסרט בכלל מתרחש בתקופת השואה, כשברקע מתרחש רצח עם שלם.
סלומון "סאלי" סורוביץ' (קארל מרקוביץ'), הוא יהודי בגרמניה שלפני המלחמה, שמנהל עסק זייפנות כספים משגשג. הוא עובד לבד, ונחשב הטוב ביותר ב"מקצועו", ועל כן חי את החיים הטובים עם משחקי קלפים, משקאות חריפים ונשות ברלין היפות. אבל המזל מפסיק כנראה להאיר לו פנים כאשר הוא נתפס בידי מעריצו הגדול ביותר, המפקח הכללי פרדריך הרצוג (דויד סטרסו), ומושלך לכלא. עם תחילתו של השלב הסופי, סאלי מוצא את עצמו במחנות ריכוז, אך מצליח גם שם לבלוט ולהתקדם בסולם ההתחבבות על הנאצים.
כאן בדיוק הבעיה עם "הזייפנים". כל האוירה בסרט, כבר מרגעיו הראשונים, מרגישה כאילו סאלי ושאר היהודים פשוט נמצאים בתוך בית כלא. המקום בו הם באמת נמצאים, מחנות הריכוז, עשוי להיתפש אצל הצופים כמקום אליו שייכים הפושעים, ולא הצינוק עם מוצא נוראי יחיד. מחנות ההשמדה. התבלטותו של סאלי, שמצילה את חייו, מוצגת כמעט בשעשוע, כשברקע נעימות ססגוניות מתנגנות. כל הסרט מורגש כאילו היה בעצם אישתו של פרדריך הרצוג, שכאשר פוגשת בסאלי, אומרת לו שצריך לספר לעולם כמה לא-רעים החיים של היהודים במחנות הריכוז.
5 שנים מאוחר יותר, אותו פרדריך הרצוג שאסר אותו, כעת מפקד בכיר בצבא הנאצי, שולף את סאלי ממחנות הריכוז כדי לעבוד במבצע הזיוף הגדול ביותר שהתקיים אי פעם עלי אדמות, מבצע ברהרד, במחנה שנהאוזן. סאלי מצטרף לקבוצת מומחים לתחומם, שמטרתם היחידה היא למוטט את כלכלות אויבותיה של גרמניה, בריטניה וארה"ב. הם נדרשים ליצור כמויות עצומות של שטרות מזויפים של הלירה השטרלינגית, והדולר האמריקאי, למען יציפו את השווקים של האויבות. סאלי מוצא ידידות עם חברו הדעתן לתפקיד, אדולף בורגר (אוגוסט דיהל), על רקע היחס הנעים שלו זוכים הזייפנים מהרצוג.
צריך להיות הוגנים, אמנם. "הזייפנים" כן מספק תזכורות ארעיות שהסרט מדבר על תקופת השואה. מדי פעם בפעם כן מתרחש רצח נתעב לעיניהם של הזייפנים, בעיקר כאשר העלילה זקוקה לזאת וחילוקי הדעותבין בורגר לסאלי מתעצמים. מרקוביץ' ודיהל פשוט מעולים בתפקידם. מרקוביץ' משחק בשקט פנימי בולט, ומפיך רוח מסקרנת ביותר בדמות. למרות שבתחילה נראה כרמאי מלוכלך, לאט לאט נחשף פרצופו הדואג האמיתי של סאלי, כשמרקוביץ' דואג היטב להסתיר זאת במעטה של חוסר אכפתיות והתעסקות בענייני עצמו בלבד.
למרות הריבוי בדמויות רלבנטיות, רוזוביטסקי ממקד את העדשה שלו במעט דמויות יחסית, וכולן מעצבות היטב את חייהם הקשים מנשוא של אותם זייפנים יהודים בשירות הצבא הנאצי. איכות הצילום שיוצר במאי הצילום בנדיקט נונפלס, מרגישה קלאסית ומיושנת, בדיוק בצורה הנכונה. הסיפור במרכז העלילה הוא כמובן מופלא ומרתק, לצד כואב ומרגש, אך תשומת הלב לסרט נתקבלה רק משום שהוא מבוסס על סיפור מיוחד מאד בימי השואה, למרות שכמעט ולא מוצג קשר אמיתי לתקופה.
דירוג: 
הזייפנים
אוסטריה, גרמניה, 2007
98 דקות
בימוי:
סטפן רוזוביטסקי
תסריט:
סטפן רוזוביטסקי
אדולף בורגר (ספר)
שחקנים:
קארל מרקוביץ'
דויד סטרסו
אוגוסט דיהל
"הזייפנים" הצליח לגבור על "הפרפר ופעמון הצלילה" מהסיבה הפשוטה ש"הזייפנים" ו"הפרפר ופעמון הצלילה" לא היו מועמדים באותה הקטגוריה. צרפת בכלל בחרה סרט אחר כנציגה, "פרספוליס", שלא נבחר ע"י חברי האקדמיה לחמישיית המועמדים לסרט שאינו דובר אנגלית.
נמחק, תודה, יואב 🙂
אני חושב שלא הבנת את הסרט בכלל…
בין הסוגיות שהסרט מציג, הגדולה ביותר היא החיים בתנאים הטובים האלו לעומת מחנות הריכוז האחרים – הבמאי הציג את זה בצורה מצויינת – היחס הטוב שהם מקבלים קורע אותם מבפנים, הם נהנים ממנו כי אין להם ברירה..והסוגיה אם כן לעשות הכל כדי לשרוד כשזה כולל בין השאר לעזור להמשך המלחמה ולנאצים מועברת בצורה מצויינת והיא לא מאוד נפוצה בסרטי שואה..
אני באמת חושב שלא הבנת את הסרט, לא 'קראת בין השורות' אם לעשות למושג הזה המרת מקצוע.
אולי כדאי שתראה אותו שוב ותנסה להבין מה הבמאי והתסריטאי ניסו להציג.