בצד תמונת הניצחון של אובמה שריסקה את שיאי הלייקים, הדימוי הזכיר ביותר מן הבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, היה כמובן זה של קלינט איסטווד מדבר לכסא בשיאה של הוועידה הרפובליקאית. כשלושה חודשים לאחר מכן, מגיע לראשונה מאז המאורע הבלתי נשכח סרט בכיכובו של השחקן הוותיק, "בחזרה למשחק" שמו, וראו זה פלא גם הוא נפתח בסצינה שבה הכוכב המזדקן מדבר לישות שלא יכולה לענות לו. במקרה זה, מדובר באיבר הרבייה שלו, והשיחה מתרחשת בעת שדמותו מטילה את מימיה.
יש גם קשר מהותי יותר בין אמנות המיצג שיצר איסטווד באותה ועידה ובין "בחזרה למשחק". במהלך הקמפיין למען בחירתו של רומני, הן בנאומו האגדי והן בהזדמנויות אחרות, ייצג השחקן היטב את אמריקה הישנה זו שאינה מסוגלת להפנים את השינויים החלים בארצות הברית ולהתאים את עצמה אליהם, ובין השאר מאמינה בניצחונה הבטוח תוך היאחזות בסקרים שנעשו בשיטות לא רלוונטיות וביטול המדגמים שנעשו בידי הדמוקרטים בטכניקות חדשניות.
בהתאם לכך, גם בסרט הזה באה דמותו של השחקן לגלם אותה אמריקה שהולכת ונעלמת, או ליתר דיוק את עולם הבייסבול האמריקאי של פעם. במקרה דנן, הוא עושה כך דרך הופעה כצייד כישרונות ותיק, שבדומה לסוקרים הרפובליקאים המיושנים שזילזלו בגאוני המחשבים הצעירים של המפלגה הדמוקרטית, בז לחדשים בתחומו שמתיימרים להעריך שחקנים בעזרת סטטיסטיקות ממוחשבות. יתרה מכך, לא רק שהוא לא צריך מחשב בשביל לדעת מה המועמדים לקבוצתו שווים, הוא אפילו לא זקוק לעיניים מתברר כי עיוורון מכרסם בחדות הראייה שלו, ואז מתגלה כי זה לא מפריע לו בכלל, מפני שדי לו בחוש הריח כדי לאמוד בדיוק מה עומד מולו. ממש כך.
במובן זה, "בחזרה למשחק" הוא אנטי-תזה ל"מאניבול", דרמת הבייסבול הבולטת של השנה שעברה. שם, הפליגו בשבחי הטכניקות החדשניות לניתוח יכולותיהם של שחקנים, שעיצבו מחדש את פניו של ענף הספורט בעת האחרונה. כאן, לעומת זאת, נוקטים בגישה רוויזיוניסטית שחוזרת לאחור, ולכן דווקא יש משהו מדויק בתרגום העברי חסר הקשר למקור ("Trouble With the Curve").
בסרטי "חזרה" מסוג זה יש בדרך כלל תמימות נוסטלגית חיננית שקשה לעמוד בפניה, וכך גם הפעם, אבל במקרה זה אי אפשר שלא להתקומם כנגד המופרכות והצביעות שלה. אחרי הכל, האם איזשהו צייד כישרונות ספורטיבי בימינו אכן מעז להחתים שחקנים על חוזים יקרי ערך רק לפי חוש הריח שלו? ומה באשר לרפובליקאים? האם בקמפיין הבא שלהם, גם כן יתבססו על החוש הזה או שמא יתחקו אחר האלגוריתמים המהפכניים של הדמוקרטים? ומעל הכל, האם מנהלי אולפני וורנר, שהפיקו את "בחזרה למשחק", היו מניחים בידי לקטור עיוור תסריט להפקת הענק הבאה שלהם וסומכים על כך שאפו המנוסה יידע לשפוט אותו כהלכה? ודאי שלא, ולכן החתול שאיסטווד מנסה למכור לנו יוצא מן השק עוד לפני שהסרט התחיל.
בעיה עקרונית נוספת עם הסרט היא מבנה השתלשלות העניינים שבו: הגיבור יוצא למסע ציד הכישרונות האחרון בקריירה שלו, ולוקח עמו את בתו המנוכרת (איימי אדמס). זו מוצגת לנו בתחילה כעורכת דין שאפתנית, שבנתה את הקריירה שלה בזכות עצמה, ואין לה שום צורך באביה או בקשר לעולם שלו. אך אט-אט היא זונחת את כל התוכניות שהיו לה כדי ללכת בדרכו של האב, ועוד מתאהבת בגברבר (ג'סטין טימברלייק), שהוא בעצם בן דמותו הצעיר. כלומר, יש לנו כאן סיפור על אישה שרוצה להיות הילרי קלינטון אבל בסופו של דבר משתכנעת שעדיף לה להיות קלינט איסטווד, ובמובן הזה אולי עדיף היה לקרוא לסרט "בחזרה לתקופת האבן".
אם לא די בכך, הרי שהסרט מציג את התכנים הללו בצורה מאובנת גם כן. שלא כהרגלו בשנים האחרונות, איסטווד הסתפק בתצוגת המשחק ולא עמד גם מאחורי המצלמה. בשרביט הבימוי אוחז שותפו הוותיק רוברט לורנץ, שעד עתה עבד כעוזר במאי בלבד, ומתקשה לצלוח את השדרוג בסטטוס. העשייה הקולנועית של "בחזרה למשחק" חסרת סגנון והשראה, היא גולמית ובסיסית לחלוטין, וממש נראית כאילו לא עשו כאן דבר חוץ מלזעוק "אקשן" ו"קאט".
כמו כן, התסריט לא פגום רק במהותו אלא גם בפרטי-הפרטים שלו: הקלישאות עפות לעברנו מהר יותר מאשר כדור בייסבול בתנופה, רק שאין לנו מחבט כדי להדוף אותן. וכך, אנו נאלצים לצפות ברצף מעמדים שכאילו נתלשו מספר שיאי גינס לסצינות המשומשות ביותר: למשל, קטטה בעקבות משחק סנוקר, שחייה לילית ספונטנית בעירום חלקי וכיוצא בכך.
לסיכום, וכיאה לשטחיות של הסרט כולו, גם הדמויות בו הן ברובן המוחלט קריקטורות מוגזמות ולא אמינות, ונדמה כי הן מתנהלות בהתאם לצרכי התסריט בלבד ולא בהתאם לאיזשהן תכונות אופי או היגיון פנימי. הדבר נכון לכל המעורבים בעניין, מן הגורמים השוליים בעלילה ועד הגיבור, שבגילומו של איסטווד נדמה כלא יותר מאשר מעין מכונת נרגנות, שבכל פעם שלוחצים עליה פולטת נהמה לשם שעשוע הסובבים.
כל הדברים האלה נאמרים מתוך כבוד רב לאיסטווד, שהוא עדיין מן הקולנוענים האמריקאים הקאנוניים אי פעם; מתוך חיבה גדולה לאדמס, שגם פה המתיקות שלה זולגת על המסך, וגם מתוך תשוקה לבייסבול, שתמיד נעים להיתקל בייצוגים הנדירים שלו על מסכי ארצנו האדישה לענף. אך למרות כל אלה, אין מה לעשות "בחזרה למשחק" מציג שחקנים סוג א', אבל הוא סרט סוג ג'.
לפיכך, אפשר להבין מדוע היה הפרויקט עתיר הפוטנציאל על הנייר לאחד הכישלונות הקופתיים הגדולים בקריירה של השחקן הוותיק. ניתן גם להאמין כי בישראל, שבה הקהל מלכתחילה נרתע מסרטי בייסבול, הוא יספוג מפלגה מסחרית קשה עוד יותר. בקיץ דיבר איסטווד לכיסא ריק אחד כעת, כך נראה, הוא ידבר בפני אולם מלא בכאלה.
"בחזרה למשחק": איפה ומתי רואים?
מה חשבתם על "בחזרה למשחק"? ספרו לנו בפייסבוק