"בחזרה למשחק": קלינט איסטווד משאיר כסא ריק
למרות שהצהיר על פרישתו ממשחק ב-2008, קלינט איסטווד שב למסך הגדול ב"בחזרה למשחק" כדי לחנוך את בן חסותו רוברט לורנץ בסרט הבכורה שלו כבמאי. התלמיד אמנם רחוק מאוד מהמאסטר, אבל זוהי הזדמנות נדירה לצפות בשחקן האדיר
"בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ, הם גררו אותי חזרה פנימה". מילותיו המפורסמות של מייקל קורליאונה מתוך הפרק השלישי של "הסנדק", מסכמות מן הסתם גם את תחושתו של קלינט איסטווד אחרי שנקרא לחזור ולהופיע ב"בחזרה למשחק" ("Trouble with the Curve"), ארבע שנים אחרי שהכריז פומבית על פרישה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
כזכור, על רקע יציאת סרטו "גראן טורינו" (2008), הודיע איסטווד על כוונתו לפרוש ממשחק. במובנים רבים, היתה דרמה צנועה ומרגשת זו פרידה של איסטווד מהפרסונה הקולנועית שהיתה מזוהה עמו - דמותו של "הנוקם". אלא שמוקדם יותר השנה, הגיעה הצעה שלא יכול (ואולי לא נעים) היה לסרב לה. אחרי הכל, "בחזרה למשחק" הוא עבודת הבימוי הראשונה של רוברט לורנץ, מי שבשני העשורים האחרונים שימש כעוזר במאי של איסטווד וכמפיק סרטיו.
גאס לא גס
איסטווד מגלם כאן את דמותו של גאס לובל, צייד כישרונות ותיק בתחום הבייסבול, שמקבל ממנהלי הקבוצה המקצוענית שמעסיקה אותו, אטלנטה ברייבס, הזדמנות אחרונה להוכיח את עצמו, בטרם יוחלט אם להוציא אותו לגמלאות. הבוס שלו (ג'ון גודמן), שהוא גם חברו הטוב, רואה בו את המקצוען האחרון - זה שמזהה כישרונות על סמך ניסיון ולא על פי ניתוח נתונים סטטיסטיים (ע"ע "מאניבול"), ורוצה מאוד לראות אותו ממשיך בתפקידו.
כדי לדאוג לשלומו של גאס, מגויסת גם בתו המנוכרת, מיקי (איימי אדמס), עורכת דין מצליחה העומדת בפני פריצת דרך מקצועית משלה. מיקי נוטלת פסק זמן מעבודתה, ומצטרפת לאביה ביציעי המגרשים במטרה לאתר חובטים מבטיחים. מערכת היחסים בין השניים עומדת במרכז הסרט, כאשר הם נודדים מעיר לעיר, משתכנים במוטלים זולים ומבלים בברים מקומיים, בחיפוש אחר הכוכב הבא. בדרכם הם פוגשים בצייד כישרונות מתחרה, ג'וני (ג'סטין טימברלייק), שחקן מבטיח בעברו שחולם להפוך לשדר משחקי בייסבול.
"בחזרה למשחק" אינו שוכח להפוך אף קלישאה משומשת. זה אולי נשמע לא טוב, אבל יש משהו מהנה בצפייה בסרט שנדמה כאילו שייך לעשור אחר שחלף זה מכבר. איסטווד גויס לכאן בעיקר כדי לאוורר את נהמות הזעף שלו הזכורות מ"גראן טורינו", כמו גם את דמות הקשיש הנרגן שמסרב לכל הצעת עזרה, ושהתנהגותו המחוספסת כלפי חוץ מכסה על טיפוס רגשן בסך הכל. מי מלבדו יכול לצלוח בשלום סצינה שבה הוא יושב לצד קברה של אשתו המנוחה ומדקלם את השיר "את קרן השמש שלי"?
מה אין בסרט הזה? ניצחון גיל הזהב על צעירים שחצנים וממוחשבים - יש. התקרבות רגשית בין אב נוטש לבתו המנוכרת - יש ויש. העדפה של אמריקה הישנה והטובה על פני מרוץ העכברים הקפיטליסטי - ניחשתם נכון. הסרט הזה אינו מתבייש בהיותו יצירה שמרנית המעמתת ערכים מסורתיים עם חדשנות, ופוסק לטובת הראשונים. האם אתם מדמיינים לעצמכם עוד סרט מהזמן האחרון, שבו אחת הדמויות תשליך את הסמארטפון שלה לפח האשפה ותפלוט אנחת רווחה?
"בחזרה למשחק" יצא לאקרנים באמריקה זמן קצר בלבד לאחר "מופע הכיסא" של איסטווד במהלך הוועידה הרפובליקנית (ושהיה משעשע יותר ממרבית התגובות שלעגו לו). צירוף המקרים הזה מדגיש עוד יותר את שמרנותו של הסרט, שאחד הערכים שהוא מעלה על נס הוא המשכה של המסורת המשפחתית על פני מימוש אינדיבידואלי. העובדה הזאת מעניינת דווקא משום שבסרט הקודם בו גילם איסטווד דמות אב מנוכר ("מיליון דולר בייבי"), הוא הצליח להרגיז בדיוק אותם חוגים שמרניים שדמותו הנוכחית מחניפה להם.
עוף גוזל
יחסי הורה-צאצא סימבוליים הם גם מה שעומד בבסיס הופעתו של איסטווד בסרט הבכורה של בן חסותו (אגב כך, הורות, מיתית וביולוגית, היא אחד הנושאים השבים וחוזרים בסרטיו של איסטווד כ"עולם מושלם", "מיסטיק ריבר" ו"ההחלפה"). איסטווד הוא ה"אב" שהופעתו בסרטו של בן טיפוחיו כמו נועדה לסמן אותו כממשיך דרכו הקולנועית.
אכן, סגנון הבימוי של לורנץ חסכוני ותמציתי בדיוק כמו זה של איסטווד (והוא אף משתף פעולה עם העורך והצלם הקבועים של איסטווד, ג'ואל קוקס וטום סטרן, בהתאמה). ואולם, בכך מסתכם הדמיון. שכן סרטיו של איסטווד השכילו לצקת חיים חדשים בז'אנרים הוליוודיים קלאסיים, וברובם התנהל דיון מרתק במיתולוגיה גברית ומהותה. מתחת לעשייה המסורתית רחש, על פי רוב, רובד נוסף, מטריד ופרוורטי, שהפך רבים מסרטיו ליצירות המרתקות שהם.
לעומתם, "בחזרה למשחק" אינו מציע דבר מלבד סדרה מהנה של קלישאות (שאינן נערמות לכדי עומס בלתי נסבל). יש שיאמרו שאין בכך די, וזה נכון. אבל כל הזדמנות לראות את איסטווד בסרט חדש היא כשלעצמה ממתק לנשמה.
