"איום מבפנים": ככה לא נלחמים בטרור
הבמאי האדי הג'אייג' מבקש לטפל בסוגיית התעצמות האסלאם באירופה ומגייס את שון בין כסוכן בריטי למלחמה בטרור. הכוונות מעניינות, אך התוצאה ב"איום מבפנים" מאכזבת. מחדל אבטחה
"איום מבפנים" ("Cleanskin") מנסה לעשות את מה שמעט מדי סרטים ניסו לעשות: לעסוק בטרור המוסלמי על אדמת אירופה - במקרה זה בבריטניה. הניסיון לטפל בנושא של רדיקליות אסלאמית בתוך חברה רב-תרבותית אירופית הוא אתגר לא פשוט. הבעיה אמיתית ומשמעותית אך דווקא הרלוונטיות של נושא זה עומדת בעוכריו של כל ניסיון לבחון את הבעיה. הזהות הדתית והתרבותית הספציפית של הטרוריסטים חושפת סרטים אלו לביקורת כמעודדים רגשות אסלאמופוביים.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
מבט למזרח
הבמאי האדי הג'אייג', מי שגם משמש כמפיק, תסריטאי ועורך של הסרט, מעיד בראיונות עיתונאיים על מקורות ההשפעה הרבים בדרך להפיכתו ליוצר מהקומיקס של אלן מור, דרך הקולנוע האמריקאי של שנות ה- 70 וה-80 (מרטין סקורסזה, ג'ונתן דמי).
מנגד ישנו גם השם של הבמאי המעיד על שיוך אתני שבהחלט יכול להיות רלוונטי לניסיון לעסוק בבעיה מפרספקטיבה מורכבת של זהות מפוצלת. בוודאי יש בסרט כמה היבטים המעידים על ניסיון לנסח דבר משמעותי ואפשר, באופן ספקולטיבי, להניח שזהותו של הבמאי תרמה לכך. אך דווקא ברגעים בהם ניכר הניסיון ליצור סרט בעל אמירה, ניכרת גם חולשתו.
הסרט מתחיל במתכונת קונוונציונלית של מותחן פעולה: יואן קין (שון בין) היה בעברו חייל ששירת באפגניסטן, והפך להיות סוכן של השירות החשאי. בתחילת הסרט הוא משמש כשומר ראש לסוחר נשק עב בשר (סם דגלאס), וכושל בניסיון למנוע את רציחתו בידי טרוריסטים איסלאמים.
במזוודתו של סוחר הנשק היה חומר נפץ רב עוצמה שכעת נפל לידי הטרוריסטיים. המפעילים של יואן בשירות החשאי - שרלוט מקווין (שרלוט רמפלינג) והבוס שלה סקוט קאטסבי (ג'יימס פוקס) שולחים אותו לאתר את המזוודה ולסכל את המזימה.
אך האתגר לא פשוט מכיוון שהטרוריסט הוא "קליר סקין" (כשמו המקורי של הסרט) - כלומר, ללא עבר או רישום שהיה הופך אותו לדמות מוכרת עבור השירותים החשאיים. בנקודה זו הסרט מתפצל לשני קווים עלילתיים: הראשון, ממשיך את תהליך ההתחקות וניסיון המניעה של פעולת הטרור, והשני מופיע בסדרת פלשבקים ממושכים המשולבים לאורך כל הסרט ובהם נחשף סיפורו של הטרוריסט.
שמו של הטרוריסט הוא "אש" (אבין גליה), קיצור מאונגלז של השם אשרף, המעיד על התנכרותו מזהותו האתנית בנקודת המוצא של התפתחות הדמות. חמש שנים קודם לכן הוא היה סטודנט למשפטים עם חברה בריטית, לא מוסלמית, בשם קייט (טופנס מידלטון). חייו משנים כיוון בעקבות השילוב בין תסכולו מהנטייה של חברתו לשתות ולהתגפף עם גברים אחרים, ומפגש עם מטיף מוסלמי קיצוני בשם נאביל (פיטר פוליקארפו) שמעצים במיומנות מניפולטיבית את תחושות הניכור והכעס שלו.
החמצה של זמנים
המבנה הנרטיבי הנע בין שני צירי זמן שונים יכול להיות מאוד אפקטיבי. דוגמא בולטת היא "הסנדק 2" של פרנסיס פורד קופולה שהצליח להשיג, בו זמנית, העצמה רגשית ורעיונית באמצעות מבנה זה. אך "איום מבפנים" לא מצליח לעשות לא את זה ולא את זה.
מבחינה רגשית, ברמה הבסיסית של מעורבות עניין ומתח בעלילה, המעבר בין צירי הזמן מערער את הרצף הסיפורי. גם אם לעלילת המתח הקיימת בסרט היה פוטנציאל (ואני מתקשה להאמין בכך) הרי שהמבנה המוצלב מחסל כל סיכוי.
בכל הקשור לאלמנט הרעיוני שיכול היה להיווצר בהצבת מסלול חייו של טרוריסט מול זה של הסוכן המנסה לסכל אותו, המבנה המפוצל מדגיש את מוגבלותו של הסרט. יואן הוא דמות שטוחה ולא מעניינת, שכל העבר שלה ניתן כרקע מרומז עם אותם יסודות קלישאתיים של פצעי עבר. אש, מי שהתהליך הרגשי שהוא עובר מפורט הרבה יותר, נותר גם הוא כדמות שטוחה. העלילה לא מצליחה לבסס בצורה מעניינת ומשכנעת את המרתו מסטודנט לטרוריסט, ואת הרגשות האמביוולנטיים שהוא אמור לחוש כלפי הפעולה המתקרבת.
חלקו האחרון של הסרט מכיל עוד שתי בחירות מקוממות: טקסט שלם של קלטת ההתאבדות של אש, שמהווה הצגה לא זהירה של המנטליות שלו; ותנועה עלילתית לעבר מימד קונספירטיבי מגוחך למדי, המנסה לגרור מורכבויות של ימי המלחמה הקרה לתוך העימות הנוכחי כנגד הטרור.
