"ברברה": יש חיים גם לאחרים
סרטו החדש של כריסטיאן פצולד "ברברה" חוזר למזרח גרמניה - ממש כמו "חיים של אחרים" המצליח. למרות שהבמאי מציג זווית קרה וצנועה יותר, יש בה איכויות מעניינות וחשובות לא פחות
שני סרטים של הקולנוע הגרמני העכשווי מצביעים על הקושי שבטיפול באותה בריה פוליטית נתעבת שהיתה מזרח גרמניה: "להתראות לנין" (2003) של וולפגנג בקר שבו בן אוהב ממזרח גרמניה שימר את האשליה של אימו כאילו החומה מעולם לא נפלה; ו"חיים של אחרים" (2006) של פלוריאן הנקל פון דונרסמרק, שבו סוכן של השטאזי עקב אחר מחזאי ואהובתו השחקנית רק כדי לגלות את ההומניזם שהיה נסתר בנפשו.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
בתוך הקשר זה יש לבחון את סרטו החדש של הבמאי הגרמני החשוב כריסטיאן פצולד, "ברברה". פצולד, במאי מוביל בקבוצה המכונה "אסכולת ברלין", מתמחה בניתוח של החברה הגרמנית בעידן שלאחר נפילת החומה. המושג "ניתוח" משקף היטב לא רק את העמדה, אלא גם את הטון הסגנוני המדויק של סרטיו. כאן, בסרטו השישי, הוא חוזר לשנות ה-80 במזרח גרמניה, ובוחן באותו דיוק קר את משמעותו של מנגנון הפיקוח והדיכוי על חיי האזרחים.
הניתוח הצליח, החולה חיה
נדמה כי ההשוואה המתבקשת ל"חיים של אחרים" מעמידה את "ברברה" בעמדת נחיתות - הסרט הראשון ידע לפרוט על מיתרים אמוציונליים שהשני מנסה להימנע מהם. הוא מיקם את הצופה בעמדת התבוננות והאזנה שמזוהה עם שליח מנגנון הרשע, רק כדי שנחווה איתו ובאמצעותו את הטרנספורמציה המנחמת. "ברברה", לעומת זאת, עוקב אחר הדמות הראשית במבט שאינו מעצב מחדש את הצופה. אם אנו הופכים לסוג של חוקרים המנסים לתהות על קנקנה של הדמות הראשית, הרי שזו עמדה שממנה לא ניתן לחרוג או להתעלות במהלך הצפייה.
הגישה המשתקפת בסרט אולי אינה מעוררת את אותו סיפוק רגשי, אך היא מצליחה לתת ביטוי מדויק, ולפרקים אף מצמרר, לתחושת החיים במדינה טוטליטרית. היות האדם תחת פיקוח מתמיד, החשד הנחוץ בכוונותיו של כל אחד, השפה המכובסת שמאחוריה מסתתרים מנגנוני הדיכוי והענישה. אין יריות, עינויים וכמעט ואין דימויים של מתקני כליאה, אך יש עיצוב ברור של החיים בתוך מדינה שהפכה לכלא אחד גדול.
כמו בסרטי "הקולנוע הרומני החדש" שעוסקים בשלהי עידן ניקולאי צ'אושסקו ("ארבעה חודשים שלושה שבועות ויומיים"), כך גם הפוסט-מורטם של מזרח גרמניה הוא סוג של קולנוע דיסטופי "שהתרחש באמת". אך פצולד לא מתמכר לפטישיזם הסגנוני האוסטלגי, אלא מעצב עולם מרוהט ומאויש בדלות. עולם זה מהווה דימוי קולע לצחיחות היחסים הבין אנושיים והיותם של האזרחים חשופים למבט המפקח של מנגנון הדיכוי.
גיבורת הסרט היא ברברה (נינה הוס - שחקניתו הקבועה של פצולד), רופאה ברלינאית שנכפתה עליה הגליה לעיירה קטנה על חוף הים הבלטי. הסיבה להגליה היא הגשת בקשה לעזוב את מזרח גרמניה ולעבור למערב. מהצד השני של מסך הברזל מחכה לה בן זוג שמנסה לסייע לה (בביקוריו החטופים במזרח גרמניה) להתאחד עמו.
היא מתגוררת בדירה קטנה שאותה פוקדים אנשי השטאזי לסריקות פתע ברכושה ובגופה. במקביל הוא מצוותת לבית החולים המקומי, מקום שבו היא מעוררת בקרב הקולגות שלה רתיעה. אופייה הזהיר והמרוחק, והרקע המקצועי המוערך שלה, מרחיקים אחרים מעליה.
הבוס החדש שלה, ד"ר רייזר (רונלד זרפלד), יודע מה הביא אותה לעיירה הנידחת ולבית החולים. הוא מנסה להתקרב אליה, אולי בגלל שמצאה חן בעיניו, ואולי בגלל שהוא נדרש לפקח עליה - כפי שברברה חושדת.
החופש שוקע במזרח
חרף התנהגותה המרוחקת, גם הצופים מבינים כי יש סיבה לחבב את הגיבורה. בשעת המבחן, בעודה מטפלת בחולים, היא לא רק מגלה מוח חריף, אלא רגישות אנושית ואמפתיה שנדמה כי אין לרוב הקולגות שלה. תכונות אלו בולטות במיוחד כאשר היא נדרשת לטפל בנערה צעירה בשם סטלה (ג'סנה פריצי באואר) שברחה ממחנה עבודה, ושעתידה במזרח גרמניה יכול רק להפוך לרע עוד יותר.
"ברברה" אומנם אינו סנטימנטלי, אך לא יהיה זה מדויק לראותו כנטול רגש. הופעתה המיומנת של הוס שחיצוניותה המאופקת והקרה מגלה מתחתיה מנעד רגשי עשיר הרבה יותר. בנוסף קיים, גם בסרט זה, שימוש באמנות אך בתפקיד סמלי יותר מכפי שהיה ב"חיים של אחרים". בעיקר הכוונה לסצנה יפה שבה ד"ר רייזר מנתח את ציורו של רמברנט "שיעור האנטומיה של ד"ר טולפ" בדרך המאירה את כוונתו של הצייר למקם אותנו בעמדת הזדהות עם "הקורבן" (הגווייה).
בצד העלילתי ישנם מהלכים שדרך התפתחותם צפויה מדי, והדבר בולט במיוחד בחלקו האחרון של הסרט בו רבים מהם מתכנסים לנקודת הכרעה משותפת. חרף פגם זה "ברברה" הוא, בכללותו, ניתוח קולע של מה שהיה וטוב שהסתיים בגרמניה המזרחית.
