★★★★★

לראשונה בתולדות הקולנוע יוצא סרט מוצלח מאוד העוסק במשחקי וידיאו, ובמקרה של הממתק החדש מבית דיסני – מבוסס על מספר גדול של משחקי וידיאו. יוצרי הסרט לקחו סיכון ושילבו מספר רב של משחקי מחשב משנות ה-80-90, בסגנונות גרפיים שונים, ושילבו אותם בצורה מהנה ומשעשעת. הסיכון הצליח ו"ראלף ההורס" הוא סרט הנפשה מולטימדיה מוצלח ביותר.

הקולות של ניר רון וכנרת לימוני בגרסה המדובבת לעברית (ולהבנת הכותב, גם של ג'ון סי ריילי ושרה סילברמן בגרסה באנגלית) מוסיפים כל כך לדמויות האווטאר שלהם (ראלף ו-ונלופה פון שוויץ), עד שלא ניתן שלא ליפול מהקסם שהם מותירים אחריהם.

סוללה, או יותר נכון צבא שלם של מנפישים מילאו את המסך במנעד עצום של צבעים זוהרים ובוהקים, המזכיר קנבס עשיר של הצייר מונה בשעת יצירה, המותאם בדיוק לסיפור הנהדר שנכתב על-ידי פיל ג'ונסטון וג'ניפר לי.

לראלף נמאס להיות הדמות הרעה במשחק הווידיאו על-שמו, שם עבד במשך 30 השנים האחרונות. פליקס המתקן הוא הדמות הטובה, בניגוד לדמות הסטריאוטיפית הרעה של ראלף. בחגיגות ה-30 למשחק, כשראלף מגלה שאינו מוזמן לאירוע, ואילו פליקס זוכה במדליה של כבוד, מחליט ראלף לעזוב את המשחק ולהצטרף למשחק אחר, כיוון ששם מחלקים מדליות למנצחים.

במהלך המסע אחר המדליה הוא נוחת במשחק המיועד לבנות הנקרא "שׁוּגֶר רָאש" (מכת סוכר). שם ראלף מתחבר עם ונלופה, דמות שהיא בעצם "גליץ'" (סוג של באג בתוכנה), המתגוררת בממלכה אפופת סוכר וסוכריות. אגב, לא מומלץ להגיע לסרט רעבים, כיוון שדימוי הממתקים בסרט כה אמיתי, שיתכן כי בסיום תצטרכו לרוץ לפיצוציה הקרובה ולהוריד שקית מרשמלו.

במהלך חילופי דברים מילוליים, אך מאוד מצחיקים, מערכת היחסים הלבבית בין ראלף לידידתו הצעירה ונלופה, צפויים, אך בהחלט נסלחים, הרי זה דיסני. מה שהופך את הסרט לכה מוצלח, הוא המשחק בתוך המשחק. כשהסרט אינו מתייחס רק למושגים הידועים בפי "גיימרים" של התקופה, הקהל נהנה משצף של שורות מחץ משעשעות. הקצב כה מהיר, ועל כן אפס אחוז מהסיפור הוא איטי או משעמם.

בצורה רעננה, חדה וקולחת, הקומדיה הקצבית נגישה דווקא להורים של הילדים המלווים אותם לסרט זה, דור שחקני הווידיאו ואולמות האַרְקֵייד, ואילו הקטנים ייהנו מהעושר הוויזואלי, האסתטיקה ומקווי העלילה המבדרים. "ראלף ההורס" הוא אחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר של שנת 2012.