העוקץ הספרדי

הדעיכה המתמשכת של וודי אלן היא עובדה מצערת וידועה. הוא ממשיך לביים בדייקנות של שעון שוויצרי סרט חדש מדי שנה, אך סרטים אלו רק פוגעים בהערכה להישגיו המוקדמים. כבר שנים שמעריציו הוותיקים מייחלים ליום בו הוא יחליט לצאת לכמה שנות חופש, שבסופן אולי יחזור בכוחות מחודשים עם יצירה מקורית ומשמעותית, או לכל הפחות מהנה לצפייה.

בשנה שעברה אלן לא יצא לחופשה, אבל עשה את הדבר הקרוב ביותר: סרט שעלילתו מתרחשת בברצלונה ועוקבת אחר התנסויותיהן של שתי תיירות אמריקניות. "ויקי כריסטינה ברצלונה" אינו משתייך למיטב עבודותיו של אלן: הוא מכיל יותר מדי מהכשלים שהפכו לנפוצים מאז סרטו הגדול האחרון, "פשעים ועבירות קלות" (1989). אבל בשונה מהסרטים של שני העשורים האחרונים, זהו סרט מהנה שמזכיר מדוע טרם נואשנו כליל מהאפשרות שאלן ישחזר את קסם העבר של "אנני הול" או "מנהטן".

ויקי (רבקה הול) וכריסטינה (סקרלט ג'והנסון) הן שתי חברות המגיעות לחופשת קיץ בברצלונה. ויקי דוגלת בקשר המושתת על מסירות ויציבות, היא עומדת להתארס לברוקר ניו-יורקי (כריס מדינה) ולכן מגיעה לחופשה ללא נכונות להרפתקנות רומנטית. מצד שני, היא מגיעה כדי לכתוב את עבודת מאסטר שלה על תרבות קטלאנית, מה שמרמז על משיכתה לתרבות סוערת יותר.

כריסטינה, לעומת זאת, חושבת על אהבה במונחים של היסחפות רגשית וטלטלה שכרוך בה גם מימד של כאב. היא ביימה סרט על לבטיה בנושא האהבה, אך לא היתה מרוצה ממנו. היא מגיעה לחופשה מתוך צפייה לאותן התנסויות שמהן חברתה נרתעת.

ספרדי כפול

המפגש של שתי הצעירות עם חואן אנטוניו (חאווייר בארדם), צייר עז מבע ורגש המזמין את שתיהן לחלוק את יצועו, עומד לטרוף את הקלפים. מערכות היחסים ששתיהן תפתחנה עם חואן, במיוחד זו שתתפתח בין כריסטינה, חואן וגרושתו המיתולוגית והסוערת, מריה אלנה (פנלופה קרוז), תעמדנה במבחן את הנחות המוצא של שתי הדמויות על שאיפותיהן בענייני האהבה.

נקודת המוצא העלילתית והרעיונית של הסרט מובהרת באופן ברור על-ידי המספר (כריסטופר אוון וולץ'), המציג את יחסן השונה של הדמויות לאהבה. זוהי הצבה פשוטה וגסה של הסרט כניסוי עלילתי שיבחן את הדרך בה המגע עם הטריטוריה ועם הגבריות הספרדית יעמיד במבחן את עמדות המוצא של שתי הדמויות. מסגרת שכלתנית ממין זה נראתה לא אחת בסרטיו של אלן (למשל ב"מלינדה מלינדה" הבינוני מ-2004) והיתה יכולה לחרב לחלוטין סרט כמו "ויקי כריסטינה" שנושאו הוא רגשי ויצרי. קולו של המספר ממשיך להישמע לאורך הסרט, ולחטוא בהצגת מידע שאותו מסוגל הצופה הסביר להבין בכוחות עצמו, אך הסרט ניצל בהיותו מציב מול שכלתנות זו את חושניותה של ספרד.

לאחר המשבר היצירתי אותו הפגינו סרטיו האמריקניים של אלן בעשור הנוכחי, הוא עבר לצלם באנגליה. שלושת סרטיו הקודמים - "נקודת מפגש", "סקופ" ו"חלומה של קסנדרה" - שיקפו ניסיון להחייאה יצירתית שהסתיים בהצלחה חלקית ביותר. "סקופ" היה קומדיה זניחה. "נקודת מפגש" ו"קסנדרה" היו מיחזור של הדילמות המוסריות ב"פשעים ועבירות קלות". אלן עשה סרטים "בריטיים" אך הם נחוו כהעתקה מלאכותית של הדמויות והמצבים בסרטיו האמריקניים. מלאכותיות זו בלטה במיוחד בנטייתו של אלן להשתמש באתרי צילום תיירותיים ולהציג פרטים ודמויות המנותקים מהרב תרבותיות הבריטית העכשווית.

ספרד כפנטזיה

בהגיעו לברצלונה, אלן חוזר על חטאים אלו, אך הפעם הם לא מחבלים באופן מהותי בסרט. התרבות הספרדית מוצגת כמצבור קלישאות של אתרי תיירות (בעיקר הקתדרלה של גאודי) ונופים מפרסומות של משרדי נסיעות. זו לא ספרד אותנטית אלא פנטזיה של תייר. אם הסרט היה מציג עצמו כ"ספרדי", הוא היה מגוחך. אך זהו סרט אמריקני שגיבורותיו הן תיירות, ולכן ההתבוננות השטחית והמיופייפת בתרבות הספרדית נסלחת.

גם הדמויות של הספרדים כחושניים ופראיים, אמנים, חובבי יין ומאהבים הן קלישאות נדושות, אך לא רק שהן נסלחות בגלל האופן המשובב שבו הן מגולמות על ידי בארדם וקרוז, אלא שיש בהופעתן הכנסה של גורם חדש למשוואות הדרמטיות המוכרות של אלן.

צריך לעצור לרגע ולהיזכר בסרטיו הרבים של אלן על מנת להיווכח עד כמה האפיונים של חואן אנטוניו ומריה אלנה אינם שכיחים בעבודותיו. הגיבור רומנטי בגילומו אופיין בשילוב בין נוירוטיות ("אנני הול") והפיכת נשים צעירות למושא לפנטזיה ("מנהטן"). האלמנט הראשון מוחזר עד תום והשני הפך לפתטי ומטריד ככל שאלן התבגר וככל שחייו הפרטיים נחשפו. הסטייה הבולטת ממאפיינים אלו הופיעה בהתקפה המיזוגנית והמרושעת של "לפרק את הארי", סרטו הבוטה והמריר ביותר של אלן.

גם כששחקנים אחרים שיחקו בסרטיו דמויות המפתחות קשרים רומנטיים הן עוצבו כנוירוטיות (מייקל קיין ב"חנה ואחיותיה") או כנלעגות ויהירות (אלן אלדה ב"פשעים ועבירות קלות"). דמות של מאהב לטיני, מלא ביטחון עצמי, יוצר כישרוני, היפוך קוטבי של דמויותיו של אלן, מעולם לא הוצג ללא לעג.

מול הקוטב השכלתני של אלן והדמויות הצפויות בהן הוא משתמש ניצבות שתי הדמויות הספרדיות התוססות. מול השליטה של המספר ישנם האלתורים בספרדית העסיסית של בארדם וקרוז. מול הדימויים הסגריריים והעירוניים הנפוצים בסרטיו של אלן, כאן מאירה השמש הספרדית. מול הנירוטיות המוכרת כאן פורחת החושניות.

קשה להאמין ש"ויקי כריסטינה ברצלונה" מבשר על גאולתו של אלן כיוצר. זוהי חופשה חד פעמית שבסופה חזרה לשגרה (סרטו הבא כבר צולם בניו יורק). אבל אולי, כדרכן של חופשות מוצלחות במיוחד, קמצוץ מאווירת החופש לא יתפוגג גם לאחר החזרה הביתה.