16 פברואר 2013 | 23:10 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"סיפורו של שקרן", ביקורת

"סיפורו של שקרן"

פורסם ב"פנאי פלוס", 13.2.2013

וכי מה יכול להיות טוב יותר מאשר מעין-איחוד של מונטי פייתון בסרט אנימציה תלת מימדי שהוא עיבוד לקוואזי-אוטוביוגרפיה של גרהם צ'פמן, הפייתון שהלך לעולמו ב-1989? ובכן, כמעט כל דבר. הסרט הזה הוא אכזבה איומה. צ'פמן כתב את האוטוביוגרפיה שלו ב-1980, וקרא לה "אוטוביוגרפיה של שקרן" גם כדי שיוכל להמציא נתחים מספור חייו, וגם כאפולוגטיקה על החיים שניהל: כהומו בארון הוא נאלץ לשקר לא מעט, בעיקר להוריו ולחבריו במונטי פייתון; כאלכוהוליסט הוא המשיך לשקר, ולהסתיר את מצבו; ובאופן כללי, הפרסום והשקרים הביאו אותו לרצף אומלל למדי של אפיזודות של הרס עצמי וכמות רבה של סקס, סמים ואלבטרוס. בזכות העובדה שצ'פמן הוציא גם גרסת אודיו של ספרו נטלו כעת הבמאים ביל ג'ונס ובן טימלר את הספר בן ה-32, שכנעו את הפייתונים החיים לתרום את קולם לזכרו של חברם, ויצרו סרט אנימציה על פיו. אז ראשית, האנימציה: כל סצינה מונפשת בסגנון אחר ונמסרה לבמאי אחר. שזה רעיון יפה מאוד והוא גם הדבר הכי יפה בסרט (תיקון: זה די מהמם, למעשה). כגלריה לסגנונות הנפשה הוא משובח. ובאופן משונה, דווקא טרי גיליאם, האנימטור של הפייתונים, לא נמצא כאן (אבל רוחו מרחפת מעל לא מעט מהסצינות). הבעיה היא שזה ספר עגום למדי שהופך לסרט שמחמיץ את הסיפור האמיתי של צ'פמן: זה שקרה בין 1980 ל-1989. זה סרט על צ'פמן שמתעלם מהעובדה שהוא איננו עוד איתנו. כסרט שאנשי מונטי פייתון קשורים בו הוא לא מצחיק באופן כואב. כביוגרפיה של צ'פמן הוא נראה כמו פרויקט ישן וחסר.

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה