רואה שחורות

הקשרים בין ראייה וידיעה ובין ידיעה ומוסר מהווים, מאז ימי אפלטון, אבני יסוד בפילוסופיה ובתרבות המערבית. אולם זוועות המאה ה-20 צרבו בנו את הפקפוק המתמיד ביכולת להשיג את הידיעה ולגזור ממנה את המוסר. אשת הרופא, גיבורת "על העיוורון", מגדירה את המצב האנושי כך: "אנחנו עיוורים...שגם כשהם רואים, הם לא רואים".

ספרו של ז'וזה סאראמאגו עוסק בחורבנו של המוסר האנושי וקריסתה של החברה לאחר פריצתה של מגיפת עיוורון מסתורית. בתחילת הספר והסרט מתעוור האדם הראשון (יוסוקה איסייה) במהלך נסיעה ברחוב סואן. תוך דקות ספורות הוא הופך לקורבן של גנב רכב (דון מק'קלאר, שהוא גם התסריטאי) שלא נרתע מניצול חוסר האונים שלו. לקרח הסדוק של העולם המתורבת לא לוקח זמן רב להתבקע.

רוב עלילת הסרט עוקבת בדבקות אחרי האירועים המתוארים בספר. מרביתם מתרחשים במתקן כליאה צפוף שהדמויות המרכזיות בו הן הנפגע הראשון ואשתו (יושינו קימורה), גנב הרכב, רופא עיניים (מארק רופאלו), אשתו – הדמות היחידה המסוגלת לראות (ג'וליאן מור) וזונה (אליס בראגה). שתי דמויות בולטות המצטרפות בהמשך הן ברמן צעיר שממליך עצמו על אחד מאגפי הכלואים ויוצר משטר אימה (גאל גרסיה ברנאל), וזקן שחור עם רטייה על עינו האחת (דני גלובר). יחדיו חוות דמויות אלו את "הגהנום של האחר העיוור", דרגת הקיום החייתית שאליה דורדרו בידי רשויות המדינה ובעקבות מעשיהם של העיוורים האחרים במתקן הכליאה.

הניסיון להפוך את המסגרת המופשטת של הספר "על העיוורון" ואת תכניו העלילתיים הקשים לסדרה של דימויים קונקרטיים מציב אתגר מיוחד בפני הבמאי פרננדו מיירלס ("עיר האלוהים", "הגנן המסור"). סאראמאגו יצר מספר בעל טון סרקאסטי שהרהוריו, תיאוריו ויכולתו לחדור לתודעת הדמויות, מקנים לקורא פרספקטיבה לבחינת העולם נטול האנושיות.

"על העיוורון". הדמויות לא יכולות לתפוס את מקומו המרוחק של המספר

ללא מספר זה, הסרט מצוי בסכנה - ועלול להפוך ללא יותר מהצגה נצלנית של שרשרת זוועות. מנגד, לא ניתן לשמר באופן אמין את הרהוריו של המספר הספרותי באמצעות הכנסת אבחנותיו לדברי הדמויות. בהיותן חיות בזוהמה תוך ניסיון לשרוד את הרעב והאלימות, הן לא יכולות להחזיק בעמדת הריחוק הצונן של המספר. העיבוד הקולנועי מחייב שימוש בטקטיקות חלופיות.

מיירלס ומק'קלאר מקרבים את העלילה לעולם המוכר לצופה. אירועי הספר התרחשו במקום ובזמן מופשטים, בשלהי המחצית הראשונה של המאה ה-20. הסרט, לעומת זאת, מתרחש בהווה. בה בעת, הסרט, בדומה לספר, מותיר את המעמד המופשט של הטריטוריה כ"כל מקום" באמצעות שימוש בשעטנז גזעי של שחקנים – לבנים (ובראשם ג'וליאן מור החיוורת מתמיד) שחורים (גלובר) יפנים (העיוור הראשון ואשתו), היספאנים (גאל גרסיה ברנאל ואליס בראגה) וכך הלאה. בעיון בקרדיטים של הסרט מתברר כי אפילו לישראל יש נציג - דמות של מדען ישראלי המגולמת על-ידי ניב פיכמן, המפיק הקנדי של הסרט שנולד בישראל.

לראות ולהזדהות

כיצד לתת ביטוי ויזואלי לעולמם של העיוורים? בתולדות הקולנוע נעשה רק ניסיון אחד לשקף נאמנה את חווית העיוורון – היה זה המסך הכחול והריק שהופיע לכל אורך הסרט "כחול" (1993), סרטו האישי והניסיוני של דרק ג'רמן שבויים לאחר התעוורותו.

ברור כי מיירלס לא מעוניין ולא יכול להגיע למחוזות כה קיצוניים, אך הוא מנסה לפתח אסתטיקה של עיוורון חלקי - שימוש בפריימים חשוכים או בוהקים בלובנם, טשטוש, פירוק הנראה להשתקפויות וגודש של חסימות גרפיות. כך, להבנתו, הוא לא רק מאפשר לנו לחלוק את חווית העיוורון אלא גם מצמצם את הזוועה הנראית למימדים נסבלים. מצד שני, השימוש בטכניקות רבות אלו יוצר תחושה של בימוי יתר, תוצר לוואי של שכלתנות ראוותנית.

אשת הרופא, היחידה שרואה, הופכת למוקד ההזדהות של הצופים

הדומיננטיות של המספר מוחלפת בעיקרה במיקוד ההזדהות הרגשית של הצופים באשת הרופא. בהיותה היחידה שרואה בעולם של עיוורים, היא גם הדמות היחידה שהצופים יכולים לחלוק את נקודת מבטה. הבעיה במיקוד הזדהות זה היא העצמת ההחפצה של העיוורים. בהדרגה אנו מתחילים להתבונן עליהם פחות כקורבנות ויותר כזומבים נטולי בינה, שנדמה כי נלקחו מאחד מסרטיו של ג'ורג רומרו. עמדה זו של הצופים משלימה באורח בעייתי את הדה-הומניזציה שכבר קיימת בעולמן של הדמויות, וגורמת להמרת האמפתיה בתחושות של ריחוק ורתיעה.

"על העיוורון" מצטרף ל"בבל" (אלחנדרו גונזלס אינאריטו) ו"הילדים של מחר" (אלפונסו קאורון) כדוגמה נוספת לסרט החותר להצגת חזון קודר של עולם רב תרבותי הפוסע לעבר חורבן. כמו קאורון ואינאריטו המקסיקנים, גם הקריירה של מיירלס הברזילאי נעה על קו התפר בין דרום אמריקה וארה"ב. אם הוליווד מייצרת בידור המיועד לכל העולם, נראה שבמאים אלו חותרים לביקורת חברתית נוקבת שמטרתה אינה חברה או מדינה ספציפית אלא חזון גלובלי - חרדה מהכיוון

אליו נעה החברה האנושית בכללותה. שאפתנות זו ראויה להערכה, גם אם התוצאה הסופית, כמו במקרה זה, סובלת מפגמים רבים.

"על העיוורון" הוא ניסיון נועז שאינו עולה יפה לעבד ספר שספק רב אם ניתן או ראוי (מוסרית) לעבדו למדיום ויזואלי. תוצאת הלוואי של ניסיון זה היא הדגשת הסבירות הלקויה של חלק מהאירועים העלילתיים המצויים בספר. בכך הופך "על העיוורון" לא רק לעיבוד בעייתי ליצירה ספרותית, אלא גם לסוג של מכשיר ביקורתי לטקסט הכתוב. קשה להאמין שזו הייתה כוונתו של סאראמאגו כשאישר לעבד את הספר.