"המגיפה": פחות מפחיד מהמציאות

חשד סביר, פרי היכרות של שנים ארוכות עם הרגלי הצפיה של מחוברי הכבלים, גורם לי להאמין שרובם לא התפתו לצפות במרתון של "המגיפה", שישה פרקים של אימה קומית, דווקא אחרי ארוחת השבת. הם יעדיפו לחכות לימות השבוע, שבו ה"מה יש בטלוויזיה עכשיו" הקבוע ייענה הפעם ב"משהו חדש לגמרי, צריך לראות כדי להאמין".

• עוד לא ראיתם? הפרק הראשון של "המגיפה" במלואו ב-ynet
• עוד ביקורות, כתבות ועדכונים - בעמוד הפייסבוק של ynet
  

 לא בורכנו בספרות אימה מקורית מהוללת. לא ניחנו בכושר לייצר זוועונים בכחול-לבן שגם ירטיטו את הלב ויישמרו בזכרון. מי שמחפש סיבות להעדר הז'אנר או לנוכחותו האפסית בחיינו, יוכל תמיד לתלות את האשם במציאות חיינו המטורללת ממילא, בתוספת לזוועות האמיתיות שחווים כאן מפעם לפעם דרך מהדורות החדשות. הסיוט ברחוב אלם, בתרבות כמו שלנו, לעולם לא מפחיד כמו הפיגוע בקפה הילל.

ומכאן שגם את הזוועה הקומית איננו מכירים כמעט. אפילו אלה שבינינו שיודעים להגיד טווין פיקס ודייויד לינץ' ועמוק באדמה, אפילו חובבי המורבידיות בהתגלמותה צריכים עוד לעכל את הקונספט – וזה קשה, כי על ההתחלה יש יותר מדי חלזונות אפריקניים וג'לי ירוק.

הרעיון משובח, אם כי לא ממש מקורי. במגדל יוקרתי המשמש לדייריו מפלט גמור מן העולם מתגלה מגיפה מסתורית. מה יקרה לדיירים? כיצד ישתנו איש-איש ממי שהיו בתחילת הדברים וכיצד תפעל הדינמיקה הסבוכה שביניהם כדי ליצור עבורינו שיאים של זוועה דרמטית-קומית? כדי לענות על השאלה המסקרנת הזאת, גויס קאסט חלומי: תיקי דיין ושלמה בר אבא, עידית טפרסון ומנשה נוי ודביר בנדק ואפילו דמות הקאלט האולטימטיבית, צחי נוי. יש עוד, וכולם מצויינים, ואף אחד מהם לא יודע בדיוק מה לעשות עם עצמו במיזם החדש של ימי וייסלר. 

"המגיפה". כל השחקנים מצויינים(צילום: אלדד רפאלי)

קחו למשל את תיקי דיין, אשה כל כך ברוכת כשרונות: כאן היא מופיעה בתפקיד של אמה המתוסכלת והדוחפנית של כוכבנית מתוסכלת שעדיין אין לה חוזה לכלום. חנוטה בתוך מלמלות ורודות, על ראשה פיאה בבלונד פלטינה מגוחך, דיין אינה יודעת בדיוק אם עליה לשחק את האם הנרקיסיסטית הזועמת או את הפרודיה שלה, בדיוק כפי שמנשה נוי לא החליט עדיין – לפחות בפרק הראשון – אם הוא באמת הרופא הנכלולי המכור למשככי כאבים ולנוירוזות שלו, או שהוא בכלל טייק אוף מצחיק נורא על הדמות הזו עצמה.

לצערי, ככה זה אצל כולם. עידית טפרסון משחקת את הדיווה–לשעבר בפאתוס מוגזם, וחבורה של שחקנים צעירים יותר משחקים אנשים צעירים יותר בנעבכיות מושלמת ובתהייה אמיתית, מה בדיוק עושים פה.

מה שצריך היה לעשות, כדי לחבב עלינו את היציאה הפתאומית הזאת, הוא להתוות לה כללים ברורים של היפר-ריאליזם על מנת שנשתכנע כי אכן הכל אפשרי, ובדיוק כשעצבינו הרעועים זועקים אמא'לה, נוכל גם לגחך אם לא לצחוק בקול רם. אבל זה לא קרה.

עיצוב המציאות של "נווה שמרית", מגדל היוקרה המותקף בחלזונות ויותר מדי ג'לי ירוק מגעיל –אלה סימני המגיפה – הוא ההיפך הגמור ממה שצריך היה לעשות כאן. הוא כל כך לא אמין, עד שהסוויטות של דיירי המגדל, הנחזים לעשירים מופלגים, נראים כחדרים מטופחים של בית אבות לגימלאי שירות המדינה. מדי העובדים במקום הם קריצה לפיפטיז, לא למציאות חיינו. סצינת הנשף מזכירה מסיבה מאולתרת במתנ"ס. פרכות ברקמת המציאות הולכות ומתרבות, מעצי הפלסטיק בחצר ועד למולטי-מיליונר שצריך לשלוח מישהו לקבלה כדי לקבל פקס. אף אחד לא לבוש, מדבר ומתנהג בדומה לבן דמותו, לו היה אחד כזה במציאות.

אז מה שנשאר הוא האימה והגועל: בפרק האקספוזיציה, בקצב מהיר למדי, הג'לי זרם כמים. כלבלב אחד הקיא ומת, כמוהו גם אדם אחד. נצפתה הטרמה מעניינית לגורלו של הרופא הנכלולי כשזה נראה בתחפושת ארנב ואחר כך הוצנח מטה-מטה בפיר מעלית, במחווה חביבה לעליזה בארץ הפלאות. מתח? אימה? צמרמורת מצחיקה? לא הפעם, לצערי. אולי צריך עוד עשרה מיזמים כושלים כאלה עד שהעור יסמור ושרירי הצחוק יפעלו.