חסד נעורים

כל ניסיון להתמודד עם השואה במסגרת קולנוע בדיוני ניצב בין שני קטבים פסולים מוסרית. בקוטב הראשון מצויה סכנת הפירוט הפורנוגרפי של הזוועות, בקוטב השני סכנת הגלישה לדימוי מיופייף וכוזב של הגיהנום (בנוסח "החיים יפים" של רוברטו בניני). "הנער בפיג'מת הפסים", עיבוד לספר שכותרת המשנה שלו היא "אגדה מאת ג'ון בוין", חשוף לסכנה מהסוג השני. הבמאי מארק הרמן אמנם מצליח ליצור סרט ילדים ראוי, אך חסרונו של תחכום צורני ורעיוני מונע ממנו להפוך ליצירה משמעותית למבוגרים.

"הנער בפיג'מת הפסים". אגדת שואה לילדים

גיבור הסרט הוא ברונו (אסא בטרפילד), ילד בן שמונה שאביו הנוקשה (דיוויד ת'יוליס) הוא קצין אס.אס שאפתן. בתחילת הסרט מקבל האב מינוי המחייב את המשפחה לעקור לאזור כפרי, הרחק מבית המשפחה בברלין. שם, כשהוא מנותק מחבריו ומהסביבה המוכרת, מתחיל ברונו לשים לב לדברים מוזרים. בחווה סמוכה ניתן לראות "איכרים" מגולחי ראש וכפופי גב הלבושים כל היום בפיג'מות אחידות. למרות שאימו (ורה פרמינגה) אוסרת עליו להתקרב למקום בו הם נמצאים, סקרנותו רק גוברת. הופעתו של פאבל (דיוויד היימן), אחד מאותם אנשים מוזרים כמשרת בבית המשפחה, מאפשרת לברונו להבחין בדפוסי התנהגות המוזרים בכניעותם וביחס הנורא של הסובבים לאדם זה.

ברונו הסקרן מצליח לחמוק לחצר האחורית של האחוזה ומשם להגיע עד גדר התיל שמאחוריה מצוי המתחם של "האיכרים". בצידה השני של הגדר נמצא שמואל (ג'ק סקאנלון), ילד בן גילו (ולא "נער", כשם הסרט והספר). ברונו נותן לשמואל המורעב אוכל, הם מדברים, משחקים ככול שניתן מבעד לגדר וזאת מבלי שברונו מצליח להבין מה משמעות המצב בו נמצא חברו שמעבר לגדר.

משני צידי החבל

הספר "הנער בפיג'מת הפסים" הפך לרב המכר עולמי והופץ במהדורות שונות לילדים ומבוגרים. לקוראים הצעירים ברחבי העולם הוא מציע היכרות עם נושא השואה, ולקוראים המבוגרים את חוויית הפיענוח של ילד את המציאות המפלצתית.

הרעיון של טקסט המציע דברים שונים לצעירים ולמבוגרים מחייב אקרובטיקה לא פשוטה בהתחשב בנושא הרגיש. לא מדובר כאן בהארי פוטר, אלא בעיסוק באירוע היסטורי נורא שדרך ההתייחסות אליו חייבת להיות שונה כשמדובר בקהלים הנבדלים בידע, בהבנה וביכולת ההתמודדות. זו שאלת המפתח גם לגבי האופן בו הסרט פונה לקהל היעד שלו – האם זה סרט לילדים או סרט למבוגרים שגיבוריו הם ילדים?

"הנער בפיג'מת הפסים". עמדת עליונות החורגת מנקודת המבט הצעירה

כדי להשיג מטרה זו, מתחייבת צורת סיפור חמקמקה ומורכבת יותר המציגה אירועים עלילתיים בדרך הניתנת למספר פרשנויות, כפי שעשו הבימאי ג'וזף לוסי והתסריטאי הרולד פינטר בסרט המופת "המקשר" מ-1970. אך שני היבטים מרכזיים ב"נער בפיג'מת הפסים" מקשים על קיומה של מורכבות זו.

בלי מקום לדימיון

למרות שהילד ברונו משמש כגיבור הסרט, העלילה מתרחבת לאירועים שנמצאים מעבר לנקודת המבט והידע של הדמות. לא רק שאנו מבינים את הסיטואציה ההיסטורית הבסיסית טוב מהגיבור, אנו גם מבינים טוב יותר את מציאות עולם המבוגרים עליו הוא מתבונן. עמדת עליונות זו מבהירה לנו מיד את המשמעות וההשלכות של פעולות הגיבור, בעוד שצורת ארגון נועזת יותר ורגשנית פחות הייתה משהה את יכולת השיפוט ומציבה אותנו בעמדה קרובה יותר לבלבול אותו חווה הגיבור.

לזכותם של הספר והסרט ניתן לזקוף את הנכונות לאתגר את הצופים הצעירים באמצעות תנועת העלילה לעבר המחוזות של "אגדה אפלה". אך למבוגרים שכבר שמעו על מחנות ההשמדה, המופרכות של העלילה בולטת לעין. אפשרות קיומו של קשר משני צידי הגדר של מחנה ההשמדה לוקה בסבירותה. גם שאר הפרטים – האסירים הרחוקים ממראה המוזלמן, השמש הזורחת עד סצנות הסיום ובעיקר

ההצגה של המראות בתוך המחנה בחלקו האחרון של הסרט מעצימים חוסר סבירות זה למימדים הגובלים במגוחך.

"הנער בפיג'מת הפסים" הוא סרט לגיטימי וראוי לצופים צעירים, במיוחד אלו שאינם נחשפים ברגיל לעובדות ולדימויים של השואה, ולכן לא ברור באיזו מידה הסרט רלוונטי לתלמידי מערכת החינוך הישראלית. כסרט למבוגרים, הוא מציע דרמה בעייתית, דבר הנובע מהנכונות להקריב את האמינות ולוותר על תחכום רעיוני למען השגת מניפולציה רגשית.