שתף קטע נבחר

"האבנים הכחולות": ריאליטי מוזיקלי חצי מציאותי

הממד המוזיקלי של "האבנים הכחולות" מהנה, מקפיץ ונוסטלגי, אולם כשהסרט האוסטרלי מנסה לטפל בטראומות של האבוריג'ינים, הוא נסחף אל הקלישאתי והצפוי מראש

"האבנים הכחולות" ("The Sapphires") נמצא בנקודת המפגש שבין סרט הקריירה-המוזיקלי-נשי-גזעי "נערות החלומות" (2006) וסרט המסע-גיבוש הזהות "הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר" (1994). הצומת הרגשית של שחרור נשי, גזעי והצלחה מקצועית מוזיקלית אמורה להיות מאוד מספקת עבור הקהל, ובחלקים של הסרט הוא אפילו מצליח בכך. אך "האבנים הכחולות", גם אם הוא סימפטי, עדיין רחוק מלהיות סרט שנחרט בזיכרון או בלב.

 

ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

 

 

לטובת הסרט עומד גרעין האמת המצוי בו. הסרט מבוסס על מחזה שכתב המחזאי האבוריג'יני טוני בריגס ששאב השראה מהתקופה שבה אימו ודודתו היו זמרות ליווי שהופיעו מול החיילים האמריקאיים בווייטנאם. על הבסיס הזה הוספו לא מעט שפצורים והתאמות, שכל אחת מהן מצייתת לנוסחאות מוכרות. כך נמהל האותנטי במעושה, הרענן בצפוי ורגע ההתעלות המיוחל בתחושה של לחיצה חזקה מדי על כפתורים רבים מדי.

 

נדמה כי קשה לעשות בשנים האחרונות סרט מוזיקלי מבלי לחוש בהדים של תחרויות ריאליטי. אלו שלימדו אותנו להריע למתחרים הלא צפויים, לאו דווקא היפים ביותר, ובוודאי לא אלו שזכו לטיפוח מקצועי. למרות שהסרט מתרחש באוסטרליה בסוף שנות ה-60, ארבע הגיבורות שלו היו מתחרות מושלמות לתחרויות ריאליטי. ארבע נשים אבוריג'יניות, שמבצעות אקט נועז של הפגנת ביטחון עצמי וכישרון. לא ניתן שלא לחבב אותן.

 

"האבנים הכחולות". מוזיקלי ומקפיץ ()
"האבנים הכחולות". מוזיקלי ומקפיץ

 

אבל כמו בתוכניות אלו, הסיפורים האישיים נחלבים למקסימום אימפקט רגשי, ובסופו של דבר גם הם נארזים עבור הצופים בנוסחאות קבועות. זה בוודאי אפקטיבי עבור הקהל הרחב אך המחיר הוא השטחה של השונה.

 

נקודת המוצא רחוקה מרחק רב מתהילה: שלוש אחיות - גייל (דבורה מיילמן) הבכורה, סינת'יה (מירנדה טפסל) והאחות הצעירה והמוכשרת מכולן ג'ולי (ג'סיקה מאובי, שבעבר התחרתה ב"אוסטרליין איידול"). הן חיות בשמורת קומרג'ונגה, אחד מאותם מקומות שאליהם נדחקו האבוריג'ינים בתקופה שבה הם נחשבו לאזרחים סוג ב'.

 

חטיפה משחור ללבן

הרקע הזה לכשעצמו מהווה נקודת מוצא לא פשוטה, אך התסריט לא מפספס אפשרות להוסיף הד למעשה הנפשע של הממשלה האוסטרלית שחטפה ילדים אבוריג'ינים, והעבירה אותם בתוכנית אימוץ כפויה לבתים לבנים.

 

טראומה משפחתית לאומית. "האבנים הכחולות" ()
טראומה משפחתית לאומית. "האבנים הכחולות"

 

הלהקה של הבנות לא יכולה להיות שלמה ללא האחיינית קאי (שרי סבנס) שגדלה בבית לבן, וכעת סובלת מבעיית זהות לא פשוטה. לא רק שצבע עורה בהיר בהשוואה לשאר האחייניות,

היא מתנכרת למורשת הגזעית שלה בכעס כשהבנות האחרות באות לגייס אותה ללהקה. הצירוף שלה ללהקה הוא תחילת הדרך חזרה לזהות שאבדה לה. חייל אמריקאי שחור שאותו היא תפגוש בוייטנאם יתרום גם הוא לשינוי זה.

 

זהו רמז ראשון לאופן שבו הזהות האבוריג'ינית, שהסרט כה מרומם, נמהלת בזהות אפרו-אמריקאית שחורה, שמן הסתם לא יכולה להזיק בשוק הבינלאומי. זה לא מזיק מבחינה מסחרית, אך בוודאי גם לא מועיל ליושרתו של סרט המצהיר על רוממות התרבות האבוריג'ינית.

 

כשהבנות זוכות ליחס גזעני משפיל בתחרות כישרונות מקומית, הן יוצרות קשר עם הנגן המלווה את הזמרות. דייב לאבלייס (כריס או'דוד) הוא אירי חובב שתייה, שבצירוף לחיבתו למשחקי קלפים לא מהווה מודל לגבריות איתנה. אך הוא מאמין בהן (אם כי לא לגמרי ברור למה הן זקוקות לו) והוא הופך למנהל הלהקה. המטרה היא זכייה בהזמנה לסיבוב הופעות לפני חיילים אמריקאיים המשרתים בווייטנאם.

 

פרס ריאליטי? וייטנאם. "האבנים הכחולות" ()
פרס ריאליטי? וייטנאם. "האבנים הכחולות"

 

לדייב יש חיבה גדולה למוזיקה שחורה, בעיקר רית'ם אנד בלוז, והוא מנתב לשם את הרפרטואר של הלהקה. הוא הופך אותן ל"סול סיסטרס" כדי שישירו לפני ה"סול בראת'רס". בהתאם לכך כל השירים וההופעות מעוצבים על פי מודל של להקות שחורות. הבנות, בעיקר מאובי, מפגינות כישרון, וההופעות שלהן חינניות בהימנעותן מליטוש מקצועי נטול כל אמינות. אלו, ללא ספק, רגעיו המהנים ביותר של הסרט.

 

החולשה של עלילת הסרט היא עם מה שמסביב: השימוש האינסטרומנטלי ברקע של מלחמת וייטנאם, התפתחות הצפויה של מערכות היחסים, והצורך המתמיד מדי של הסרט לרצות את הקהל תוך שימוש בנוסחאות. כל אלו עומדים כנגד ההנאה הפשוטה אותה מספקות ההופעות, ולעיתים הם מעיבים על מה שכן עובדה כהלכה.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אבוריג'ינים בווייטנאם. "האבנים הכחולות"
לאתר ההטבות
מומלצים