"סטארטרק 2: האויב בתוכנו".
בסופו של דבר, קולנוע כמו כל אמנות הוא עדיין עניין של טעם וריח, אבל יש דברים שהם אוניברסליים וחלים על כל בני האדם. למשל שהתלת מימד ב"סטארטרק 2: האויב בתוכנו" הוא חסר כל ערך. קשה לי לציין אפילו רגע אחד בו התפעלתי מהתלת מימד. להפך, רוב הסרט בכלל לא שמים לב אליו. אולי חוסר ההשקעה בתלת מימד השפיע גם על כל הסרט, שהוא סתמי: הוא עשוי היטב, מרשים בעיצוב אך אנמי, המשחק לא מביך אבל לא הופעות בלתי נשכחות, צילום מקצועי, לא בלתי נסבל או רע אבל בסופו של דבר גם לא מעניין יותר מדי. יש לומר את האמת: הסרט הקודם לא היה יצירת מופת בלתי נשכחת, אבל לפחות היה בו מתח, עניין, מורכבות ותחכום – כל אלו נעדרים לחלוטין הפעם.
כמו הפרק הקודם בסדרה, גם את זה ביים ג'יי-ג'יי אברמס, האיש שבקרוב הולך לעצבן את החצי השני של עולם המד"ב עת יביים את "מלחמת הכוכבים 7" (רק חסר שיחליף את פיטר ג'קסון על "ההוביט" והוא באמת יהיה האדם השנוא ביותר בעולם). אני לא 'טרקי', אז קשה לי לומר אם הסרט הזה פוגע או לא במורשת, אבל בתור מישהו שראה את הסרט הקודם, אני יכול לומר שהוא פוגע במה שאברמס החל בסרט הקודם. בניגוד לסרטי המשך רבים מהשנים האחרונות ("אקס מן 2", "ספיידרמן 2", "האביר האפל" למשל) כאן ההמשך לא משתמש בבסיס שהראשון יצר כדי לפתח את הדמויות. יש כאן עוד מאותו הדבר: המשך של הדיון הפילוסופי על אחריות, חוקים, רגש והגיון. כל זה מתקיים דרך המפגש בין הלוגיקה הוולקנית של ספוק לבין האימפולסיביות האנושית של קירק. אבל כדי לקיים דיון כזה צריך שהעלילה תהיה מעניינת ובעלת התפתחות הגיונית – ובנקודה זו הסרט כושל, וזה מקרין כמובן על כלל החוויה.
הסרט נפתח באקספוזיציה ארוכה בה קפטן קירק מחליט להפר נהלים (שוב) כדי למנוע פגיעה באנשיו. בניגוד לכללי כתיבת התסריט, לאקספוזיציה זו אין 'פיי-אוף' עלילתי, אלא רק משמשת כקרקע לדיאלוג המוסרי בין קירק לספוק. קירק נענש על שיקול הדעת המוטעה שלו (ביחס לכללים הכתובים, זאת אומרת) ומורד בדרגה להיות קצין ראשון על האנטרפרייז, כשאדמירל פייק, המנטור שלו, משמש כמפקד הספינה.
אבל עוד לפני שהם מספיקים להגיד "אני הוא אביך קירק!", מפקדת הצי מותקפת על ידי אחד מאנשיה שיוצא למסע נקמה אישי כנגד מפקדיה. מאחר וקירק הוכיח את עצמו כמישהו שפחות מסתכל על החוק ויותר על הרגש, הוא לוקח על עצמו את המשימה לבצע בהאריס סיכול ממוקד, משימה שמעמידה את שיקול הדעת שלו למבחן. מכאן העלילה הולכת ומתפתחת או יש לומר מתפתלת, כשלא תמיד ברור מה המניעים והסיבות למעשים, בעיקר של האריס (בגילומו של בנדיקט קמברבאץ' שעושה מין חיקוי דהוי של שרלוק הולמס בשילוב עם מוריארטי, רק עם פחות הומור. חבל שמרטין פרימן עסוק בארץ התיכונה, אולי הוא היה מוסיף קצת חן).
"סטארטרק 2: האויב בתוכנו". זאקרי קווינטו, כריס פיין.
פרט לקמברבאץ', חוזר שאר הצוות של האנטרפרייז: כריס פיין כקפטן קירק, זאכרי קווינטו כספוק, קארל אורבן כמקוי, זואי סלדנה כאוהר'ה, סיימון פג כסקוטי ואחרים. ההרגשה שעולה מהמשחק שלהם והדינמיקה בינהם היא שהם באו לעוד יום במשרד, וכמו העלילה הם לא ממריאים לשום מקום.
בסופו של דבר הסרט הוא תעלומה אחת גדולה: מצד אחד הכל ברור ומובן, אבל מנגד המניעים – הן של הטובים והן של הרעים – לא ברורים ומשאירים את הצופה עם הסברים לא מספקים ומאוכזב. אולי התרגלנו לכך מסרטי אקשן קיציים אבל קטעי האקשן בסרט מועטים ולא ממריאים. אבל על הכל מאפיל הפלייר הבלתי נגמר בו מאוהב אברמס שנמצא בכל סצנה וסצנה כמעט בלי שום סיבה נראית לעין.
פרסומת לפרק הבא של "מלחמת הכוכבים".
לפי ההכנסות של הסרט בארה"ב ובעולם אין שום דבר שיעצור את המכונה ההוליוודית להנפיק סרט המשך שלישי. ספק אם לאברמס יהיה זמן אחרי "מלחמת הכובים" לחזור לכסא הבמאי, ולאור הסרט השני – זה לא יהיה בהכרח דבר רע. חבל שאירווין קירשנר לא איתנו יותר, אולי הוא היה מכניס קצת מעוף לסדרה הזו.
דירוג: 
סטארטרק 2: האויב בתוכנו (ארה"ב, 2013)
בימוי: ג'יי-ג'יי אברמס | תסריט: רוברטו אורצ'י, אלכס קורצמן, דיימון לינדלוף, ג'ין רודנברי | משחק: בנדיקט קומברבץ', כריס פיין, זאקרי קווינטו | מוסיקה מקורית:מייקל ג'יצ'ינו | צילום: דניאל מינדל
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-13.06.2013 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע. קדימון: