משחקי הכס: שבחתונה שלכם יהיה סיום כזה
אז מה היה לנו? פרקים ארוכים של תככים וברברת, וכמה רגעי שיא מטורפים (דרקונים למשל, או טבח המוני באמצע חתונה). לירון סיני נפרדת מהעונה השלישית של "משחקי הכס" בצלה של החתונה האדומה, מול פרק סיום שהוא אנטי-קליימקס מוחלט
אוי, פרק 9 פרק 9. כמה ספוילרים, כמה חפירות, כמה ממים (חלקם גאוניים), כמה שמחה לאיד מצד קוראי הספרים שתיעדו את הצופים ההמומים מגלים מה קורה בחתונה המדממת הזו. כמה שרק אפשר, והרבה יותר מזה, כאילו לא היו שמונה פרקים לפני כן שקרו בהם עוד דברים, נניח.
בצד הרהורים קיומיים כאלה ואחרים על החיים שלנו בתוך פייסבוק בפרט והרשת בכלל, ועל הרעש שעוד שנייה ייעלם בקול ענות חלושה עד המם הבא, צפה ועלתה עוד הצדקה לזעזוע בו הגיבו כל כך הרבה אנשים לדקות האחרונות והכואבות של הפרק. היא נעוצה באופן שבו התנהלה העונה השלישית של "משחקי הכס": לאט מדי ובשקט, עם חריגות קטנות של פסגות משובחות פעם בפרק וחצי בממוצע.
הפרומו לפרק האחרון בעונה של "משחקי הכס"
במהלך העונה העלילה זזה בדומה למוניטור שמחובר לחולה במצב אנוש: קו שטוח, שכולל מעט מאוד מהלכים לבנים והרבה דמעות על כל מיני חתונות, כשפתאום קפיצה - דאינריז טארגאריין (אמיליה קלארק), הטובה בנשים, משלחת את הדרקונים שלה ושורפת עיר עבדים שלמה על יושביה, למעט העבדים.
הרגע הזה, גם אם היה צפוי למדי, שיחרר חדוות הרס במהלך הצפייה בו, לגברים ונשים כאחד. אחרי כל ההאשמות על סקסיזם, מישהי שנלחמת למען המדוכאים והמדוכאות היתה חתיכת גילטי פלז'ר סדיסטי. הביטחון שדאינריז מקרינה כמנהיגה של יועצים בעלי ניסיון ולוחמים שהיא הרגע שיחררה מעבדות רק הולך ועולה. עם זאת, ההקפדה הערכית והמוסרית שלה הופכת אותה לדמות שגם העונה קל להתאהב בה, אפילו יותר מאשר בעונות הקודמות.
אחרי שנרגענו מלהלל אותה, הגיעה עוד ברברת פוליטית, בעיקר סביב השידוך של ג'ופרי לכלה שמבינה בדיוק עם מי יש לה עסק. אבל כאן גם טמונה אכזבה עונתית: מרג'ורי התחילה כהבטחה לתחכום גדול, ועדיין לא קיימה. היא יפהפיה, מפלרטטת עם המלך הצעיר ולוחצת לו על כל הכפתורים כשהיא מלטפת כלי נשק שהוא הו כה מחבב, אבל מעבר לזה לא קרה איתה שום דבר העונה, וחבל. אולי היא עוד תקיים בהמשך, אבל את זה רק האלים הישנים והחדשים (ומי שקראו את הספרים) יודעים.
פרק 9. הצפונים לא ישכחו(צילום: Helen Sloan)
ובמקביל לקווי העלילה הללו, כעבור עוד קצת ברברת והליכה לכיוון קינג'ז לנדינג ובום! כרתו לג'יימי לאניסטר את כף היד, והוא וליידי בריאן פיתחו קשר מרשים של אהבה-שנאה-נאמנות. תקרית היד הובילה לפרץ כנות ולאחד המונולוגים הכי טובים בעונה, וידוי מרגש של בחור שעד עכשיו אהבנו לשנוא. ועוד באמבטיה, בעירום. ג'יימי סוף סוף נותן את הגרסה שלו לאירועים שגרמו לנד סטארק זצ"ל ולכל שאר הממלכה פחות או יותר לבוז לו, ומזכיר לנו שב"משחקי הכס" אין בדיוק טובים ורעים, רק הרבה טיעונים תקפים. וציצים. ועכוזים.
בכלל, השיחות הכי מרתקות וגם הכי נוגעות ללב העונה, למרות כל הטרגדיות של בני משפחת סטארק, התנהלו דווקא אצל החברים מבית לאניסטר. ילדי הזהב הרגישו היטב את נחת זרועו של אבא טייווין, שמצד אחד מרגיע קצת את הנכד הפסיכופת ושונא הנשים שלו, אבל באותה נשימה סוגר לסרסיי ולטיריון חתונות באונס, כל אחד עם מישהו שממש לא מעניין אותו, לטובת המשך השושלת והשלטון.
המצב הלא נוח הזה עירבב מחדש את הקונפליקט המשפחתי וגרם לטיריון להיות אהוד עוד יותר, ולסרסיי להפוך לפגיעה יותר, וקצת יותר עמוקה מסתם אמו התככנית והמרושעת של המלך.
בית לאניסטר. מי פה המלך?(צילום: Helen Sloan)
הדיאלוג המצטיין העונה הלך לבוחשים האמיתיים בקלחת, לורד ואריז וליטל-פינגר, בשיחה ביניהם שחתמה את הפרק השישי (שנשא השם "The Climb", בהתאם לנושא עליו דיברו). מה שהחל כדיבורים רגילים על תככים הפך לשיח מטאפורי מצמרר על כאוס וניצול הזדמנויות, שנגמר במעבר חד למציאות עקובה מדם (שוב), בה ליטל-פינגר מבהיר שחיסל את המשת"פית של חברו למועצה, כשמסר אותה לידיו של ג'ופרי (שהפך את גופה ללוח קליעה למטרה).
ובין לבין, כדי שלא נרגיש שחסרה לנו מנה של אלימות, תיאון גרייג'וי נמצא בעיצומה של מסכת עינויים חסרת פשר לאורך רוב העונה, מה שהפך את כל הפרשיה הזו, שכללה גם קיצוץ איבר אינטימי, לדי משעממת.
גם העניינים מצפון לחומה לא קיימו את הבטחות האימה מסוף העונה שעברה. סיפור האהבה בין ג'ון סנו לאיגריט הפרועה צלח, פרח והיה חושני לתפארה, אבל האקשן שחשבנו שיבוא מול המהלכים הלבנים עדיין מבושש לבוא, והמתח שנבנה לקראת המתקפה הגדולה שלהם מתחיל לעייף.
על פרק 9 נכתב ונאמר כבר כל כך הרבה, וכל מה שנותר לציין הוא שכן, גם למי שכבר ידע חלקית מה הולך לבוא, מדובר היה בסצנה שוברת לב. מה שעוד הפך אותה לאפקטיבית במיוחד היה שבאמצע הבגידה הגדולה (בכלל חתונות בעונה הזו היו שיר הלל לחיי הרווקות, אגב) חתכנו החוצה לראות איך מחסלים גם את זאב הבלהות של רוב לעיניה של אריה. ואז חזרה להילולה של וולדר פריי.
ומי שלא צפה בפרק העשירי - שיעצור כאן
הבעיה הכי גדולה שנותרה עכשיו, אחרי פרק 9 שייזכר לדיראון עולם, היא שבעודנו אבלים על השארית הבוגרת של משפחת סטארק שחוסלה באופן כל כך קר, שרירותי ולא אפי, הפרק הסוגר של העונה היווה אנטי קליימקס מוחלט.
מהלכים לבנים ומכשפות אדומות(צילום: Helen Sloan)
כן, הוא היה קצבי והיו בו הרבה התרחשויות, אבל אף אחת מהן לא השפיעה באופן מיידי ודרמטי באמת. מן הסתם בהמשך לכל ההתרחשויות בו יהיו עוד השלכות - ג'ורג' ר. ר. מרטין יודע מה הוא עושה - אבל צופים הם לא קוראים שמחכים בסבלנות שש שנים לספר. למדנו לרצות את הסיפוקים שלנו עכשיו, ומיד.
כמה דברים כן זזו בעלילה, ובראשם ההבטחה למלחמה (עוד אחת, גדולה יותר) הולכת וקרבה. כל הלבנים המפחידים שכמעט לא ראינו העונה, בדרך. העובדה שמי שמגיבה לזה היא האשה המעצבנת באדום, לא בהכרח צופה טובות.
אריה והידידות בעל כורחה שלה עם "הכלב", שמתגלה כדמות קלאסית של מחסל עם לב טוב מתחת לכל הדם על הידיים, עברו עוד שלב. הילדה שראתה עוד קרוב משפחה שלה בלי ראש לא התאפקה ורצחה בהזדמנות הראשונה- הקורבן: חייל פשוט שתפר את ראש הזאב של רוב לגופתו.
אתה לא יודע כלום, ג'ון סנו, חוץ ממין אוראלי!(צילום: Helen Sloan)
התגובה הנונשלנטית של "הכלב" לכך, גם כשהוא מבין שהיא לקחה את הסכין בלי שישים לב, הסתכמה ב"זה האדם הראשון שאת רוצחת? אז פעם הבאה עשי טובה, תודיעי לפני שאת עושה דבר כזה". רגע קטן, אבל משובח.
בפינת ה"למה לא יכולתם לתת לנו עוד קצת מזה" נמצא שובו של האח זהוב השיער הביתה. הביאו אותנו עד פתח הדלת של סרסיי, אחותו שרגע לפני התוודתה שהדבר היחיד שמונע ממנה להתאבד הוא שיש לה ילדים (שאחד מהם הוא ג'ופרי, למען השם). הם ראו זה את זו, ו-כלום. קאט, סצנה אחרת, צריך שוב להזכיר לנו איזה איבר חתכו לתיאון ולהכניס בדיחה מרושעת על נקניקיה.
ובינתיים בחומה, חשבנו לרגע שניאלץ להיפרד מג'ון סנו, שהוא כמעט סטארק. אנחת רווחה נשמעה כשהוא הגיע פצוע אל העורבים שלו, אך מעבר לכך באמת שלא קרו איתו דברים מעניינים. השחקן כריזמטי, הדמות אצילית, אבל למעט הכשרתו בתחום המין אוראלי (לא שיש לזלזל בכך), הדמות שלו לא ממש התפתחה.
דאינריז. כאילו שלא הערצנו אותה מספיק עד עכשיו(צילום: Keith Bernstein)
סצנת הסיום, בה אנחנו שוב מקבלים מנה מרוכזת של הערצה לדאינריז רפררה באופן בוטה למדיי לסיום העונה הראשונה: הפעם הדרקונים גדלו, ועוד מלא אנשים (כולל אותנו) מעריצים את דאינריז ואפילו קוראים לה אמא. היא היתה מרגשת ומרהיבה מבחינה ויזואלית, אבל בסך הכול עוד מאותו הדבר.
למרות מאזן לא טוב ביחס בין דיבורים ומעשים, היה כיף העונה. שברו לנו את הלב כמה וכמה וכמה פעמים, נשארנו עם הלשון בחוץ, אבל חבל שלא היה ניתן לסיים בטון עוד יותר דרמטי, ופחות רומנטי. אלה שקראו את הספרים בטח צוחקים עכשיו בלב. בקרוב אצלנו.
מתוך הפרק התשיעי. אחחח, זה היה קשה
צילום: Helen Sloan
מומלצים
