Skip to content

"השיר של מריון": הכינו את הממחטות (והרבה)

אי אפשר לנקות מאחריות את הבמאי והתסריטאי פול אנדרו וויליאמס, שרקח בעיקר סרט מניפולטיבי וסוחט דמעות על גבול הקיטש. אפשר לסלוח לסרט בזכות משחקם האיכותי של ונסה רדרגרייב וטראנס סטאמפ, שמעניקים לסיפור העצוב גם רוך ונדיבות
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=2]

ההצלחה של הסרט "מלון מריגולד האקזוטי" בשנה שעברה, בהחלט הייתה הוכחה מוצקה, שהקולנוע מסוגל לפתות את הקהל שעבר את הגיל הדמוגרפי הממוצע, שפוקד את אולמות הסרטים. האולפנים ויוצרי הקולנוע לומדים שיש להתייחס גם לגיל המאפיר ("אהבה", "חיותה וברל", "קוורטט"), וכך גם "השיר של מריון" מתאמץ לסמן את השטח, וכנראה שזה רק תחילתו של גל אשר יותיר לעוד זמן רב סימנים של ישבנים פחות מוצקים על מושבי הקולנוע.

גרסאות משעשעות לשירים דביקים. "השיר של מריון". הצילום באדיבות סרטי "לב"

הבמאי-תסריטאי, פול אנדרו וויליאמס, עושה שינוי של 180 מעלות מבקיאותו בסוגת הפשע והאימה, בניסיונו לשוב להיות חביב הקהל מאז שיצר את בכורתו, "מלונדון לברייטון", בשנת 2006. עתה הוא כותב ומביים סרט מניפולטיבי וסוחט דמעות, מחמם לב עד גבול הקיטש, דרמטי ומעט קומי, המתעסק בהתמודדות עם הצער תוך מציאת הקול של עצמך.

ההפתעה לא מסתיימת שם. "השיר של מריון" מביא למסך שני שחקני קולנוע בריטים איקונים משנות ה-60, בתפקידים לא מאפיינים, אבל בהחלט ראויים. אלו הם טרנס סטאמפ ("נגד כל הסיכויים") ו-ונסה רדרגרייב ("זיכרונות מאחוזת הווארד"), המגלמים זוג פנסיונרים ממעמד הפועלים החיים בעיירה קטנה בצפון מזרח בריטניה.

סטאמפ מגלם את ארתור הממורמר, שתקן ומסתייג מהמעורבות הנלהבת של אשתו, מריון, במקהלת הקהילה המקומית. ברם, מריון סובלת מסרטן סופני, והיא נחושה בדעתה להשתתף בפעילות המקהלה – כל עוד היא יכולה.

בעוד הסיפור נמתח לאורך מנגינות עליזות, הבמאי מוסיף כמה סיפורי משנה: יחסו העוקצני של ארתור לבנו, ג'יימס (כריסטופר אקלסטון, "האחרים"); הכנות המקהלה לקראת תחרות קרובה; מאמציה של המורה למוזיקה הנמרצת והחייכנית, אליזבת' (ג'מה ארטרטון, "קוטלי המכשפות"), לזכות באהדתו של ארתור ולחשוף את רגשותיו.

המקהלה הגריאטרית מבצעת גרסאות משעשעות לשירי "מוטרהד" ו-"סולט אן פפה", והסרט אף מציג את הגיבורים שרים את הביצוע הדביק ל-"True Colors' של סינדי לאופר או 'Lullaby' של בילי ג'ואל.

חלק רב מהסרט הוא שמאלצי וצפוי ואילו השאר – מניפולטיבי ללא תקנה. עם זאת, "השיר של מריון" גם רך ונדיב, וקל לסלוח לו בזכות איכות השחקנים.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן