"הלקחנים": סרט אנימציה מקסים ומאתגר

מהשניה הראשונה רואים שזה סרט של סטודיו ג'יבלי. השמים הכחולים, העננים הלבנים והדשא הירוק, בפלטת הצבעים האופיינית, הבית בסביבה הכפרית ותשומת הלב לפרטים, מהטחב על השער ועד לקגלי טל על הצמחים – כולם מצוירים, כמובן, ביד – לא משאירים ספק בכך שמדובר בסרט מבית היוצר של "השכן הקסום שלי טוטורו", "הנסיכה מונונוקי" ועוד סרטים גדולים רבים. סטודיו ג'יבלי היפני ידוע בעיקר כביתו של במאי האנימציה הגדול בעולם, הייאו מיאזאקי. במקרה של "הלקחנים", מיאזאקי לא ביים, אם כי הוא השתתף בכתיבת התסריט (הבמאי הוא היאומסה יונביאשי, למקרה שהשם הזה ייהפך לידוע יותר בעתיד). אבל בכל הקשור לפילוסופיה של האנימציה - עיצוב הדמויות החינני, הדיוק בפרטים והצביעה – רוחו של מיאזאקי ברורה היטב בסרט הזה.

הסרט הוא עיבוד לספרה של מרי נורטון, שכבר עובד לקולנוע ולטלוויזיה כמה פעמים – ותיקי תכניות הילדים והנוער עשויים לזכור סדרת טלויזיה בריטית עם איאן הולם, וצעירים יותר עלולים להיזכר בכאב בסרט אמריקאי מטופש עם ג'ון גודמן. כולם עוסקים, בשינויים כאלה ואחרים, במשפחה של אנשים קטנטנים החיה מתחת לרצפה בבית בריטי, ומתפרנסת מלקיחת חפצים קטנים שבני האדם הענקיים שכחו או איבדו. הבת היחידה של המשפחה, ארייטי, מתגלה לעיניו של ילד אנושי, ומתיידדת איתו – אבל בכך גם מסכנת את דרך חייה של משפחתה.

אפשר לומר בבטחון ששום גירסה של הסיפור עד היום לא היתה מפורטת, עשירה ויפהפיה כמו גירסת האנימציה היפנית. הסרט מתרחש כולו בתוך ומסביב לאותו בית בודד, אבל כשהוא מוצג מנקודת מבט של אנשים בגובה חמישה סנטימטרים, הבית הזה הופך לזירת התרחשות ענקית. כל פרט קטן בעולם הלקחנים – ואין בו פרטים שאינם קטנים – מתואר במדויק: הבית שלהם מלא בחפצים שנעשה בהם שימוש ששינה את סדר הגדולה שלהם – בול דואר תלוי על הקיר בתור תמונה, עלי צמחים נראים ענקיים, אפילו טיפות נוזל נראות שונה כשמסתכלים עליהן ממש מקרוב. וכשארייטי ואביה יוצאים למסע לקיחה אל הבית של בני האדם הענקיים, המרחבים העצומים שהם צריכים לעבור – למשל, בין השידה לשולחן – מקבלים יחס של הרים ועמקים. כל זה מתואר באופן יפהפה.

הסרט לא מצליח למלא לגמרי את הנעליים הגדולות של מיאזאקי במה שנוגע לסיפור: אחרי גילוי העולם בתחילת הסרט, העלילה די זוחלת, מה שבהחלט עשוי לאתגר את הילדים (וההורים) שהתרגלו לקצב הרצחני של סרטי האנימציה האמריקאיים. קצב רגוע כשלעצמו אינו דבר רע, כמובן, וסרטי ג'יבלי כמו "השכן הקסום שלי טוטורו" הם מופלאים למרות ובגלל שקורה בהם מעט מאוד. ובכל זאת, קשה לחמוק מההרגשה שהסיפור הפעם הוא, איך לומר, קטן. אולי זה בגלל הדמויות הלא נורא מעניינות, והקונפליקט הפשוט והחלש בינהן. ההשוואה היא אולי לא הוגנת, כי לך תתחרה ביצירות מופת, אבל ביחס לסרטי ג'יבלי כמו "המסע המופלא", שלא מפסיקים לרגע להפתיע ולספק המצאות חדשות ומופלאות, "הלקחנים" דורך במקום. אם כי יש לציין שזה מקום יפהפה.

מאוד קשה לשנוא את הסרט, ולו משום שהוא נראה כל כך טוב וניכר שהושקעה המון עבודה בכל פריים שלו. אבל גם להתאהב בו קשה. דבר אחד בטוח, אם הילדים כבר אחרי גן חובה, כבר צפיתם איתם בכל הסרטים ה"גדולים" – "בית ספר למפלצות" ו"גנוב על המיניונים", ואתם מחפשים משהו אחר לראות בקולנוע – "הלקחנים" צריך להיות בראש הרשימה, הרבה לפני כל סרטי האנימציה הממוחשבת מרחבי העולם שממלאים את בתי הקולנוע באוגוסט.