"אקדח כפול": התותחים מתים מצחוק
כמו ב"נשק קטלני" האגדי, גם הצלחת סרט האקשן הקומי "אקדח כפול" מתבססת על הכימיה שחולקים כוכביו, מארק וולברג (על תקן מל גיבסון) ודנזל וושינגטון (כדני גלובר). בזכותם, ובעזרת הנחייתו הבוטחת של הבמאי בלתזאר קורמאקור, הופך הסרט למהנה וכיפי למרות כשלים לוגיים לא מועטים
סרטים מסוגו של "אקדח כפול" ("2 Guns") מצליחים או כושלים בהתאם לכימיה ששוררת בין שני הכוכבים שלהם. ואכן, דנזל וושינגטון ומארק וולברג שמתוזזים כאן בין פיצוץ אחד למשנהו ובין בריחה ממתנקשים למנוסה מעדר פרים שועט, תוך שהם מחליפים ביניהם רפליקות קלילות - מספקים את עיקר ההנאה מהסרט.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
המודל הוא כמובן סדרת סרטי "נשק קטלני" (אף שהסרט מבוסס על קומיקס באותו שם מאת סטיבן גרנט). אבל יש משהו בסרט שמזכיר דווקא את "צ'ארלי ואריק", מהתלת הפשע הנפלאה של דון סיגל מ-1973, שבה שודד וולטר מתיאו בנק שבו מופקדים כספי המאפיה, ומוצא עצמו נרדף על ידי רוצח שכיר נחוש (בגילומו של ג'ו דון בייקר). ואמנם, "אקדח כפול" נדמה כמחווה משועשעת לסרט הנ"ל, הלא מוערך דיו.
שניים בצרה אחת
צמד גיבורי הסרט הם טרנץ' (וושינגטון) וסטיגמן (וולברג) המתחזים לעבריינים במטרה להפליל טייקון סמים מכסיקני (אדוארד ג'יימס אולמוס). טרנץ' הוא סוכן הרשות ללוחמה בסמים וסטיגמן הוא קצין חיל הים במסווה, וכל אחד מהם מבקש לרסק את הקרטל המכסיקני מטעמיו הוא. הקטץ' הוא, שאף לא אחד מהם יודע את דבר זהותו האמיתית של האחר.
כאשר ניסיונם להפיל בפח את הטייקון נכשל, הם מחליטים לשדוד את סניף הבנק הקטן בעיירה המנומנמת טרס קרוסס, שבו מלבין המכסיקני שלושה מיליון דולר מכספי הסחר בסמים. וממש כמו בסרטו של סיגל (שעלילתו אף היא מתרחשת באותה עיירה פיקטיבית), השניים יוצאים משם עם סכום גדול בהרבה, הרבה מאוד, ממה שציפו לו.
עתה הם מוצאים עצמם במנוסה, בין היתר, מפני מפקדו של סטיגמן (ג'יימס מרסדן) וסוכן ממשלתי סדיסט (ביל פקסטון המצוין), שנאום חוזר ונהדר שלו בדבר האופן השגוי שבו רוב האנשים נוהגים לשחק ב"רולטה רוסית" מספק לסרט כמה מרגעיו המוצלחים.
העובדה שהנבלים האמיתיים של "אקדח כפול" הם הרשויות האמריקאיות הופכת אותו לשנון יותר ביחס לאינספור סרטים דומים לו. הבמאי האיסלנדי בלתזאר קורמאקור, שתקע יתד בהוליווד ("המבריח" מ-2012, אף הוא עם וולברג), מדלג בחן על פני פיתולים עלילתיים מסורבלים וסיפורי משנה שנמצאים שם רק כי מוכרחים - כמו נוכחותה למטרות רומנטיות של סוכנת הרשות למלחמה בסמים (פאולה פאטון). אלו נדחקים הצידה לטובת קטעי פעולה שמרבית הזמן פשוט עובדים.
ובחזרה לצמד וושינגטון-וולברג. במיטב מסורת "נשק קטלני", השחור מייצג פה את הדמות הרצינית והשקולה (אף כי לא בעל משפחה כדני גלובר בסדרה ההיא), בעוד שוולברג מספק לסרט את הנוכחות המוטרפת (אף כי נטולת הרקע הטרגי) נוסח מל גיבסון הצעיר. רצף הדיאלוגים המהיר שהם מנהלים ביניהם באופן טבעי ומשוחרר, כמעט אותנטי, הופך את "אקדח כפול" לאחד מסרטי-הצמדים המוצלחים של השנים האחרונות.
משמח לראות, סופסוף, סרט קיץ שנשען בעיקר על דיאלוגים ודמויות מצודדות מאשר על פעילות יתר של אפקטים ממוחשבים. עם זאת, אין בסרט דבר שלא ראינו בעבר. ההתחכמות המקורית של גיבורים שמסתירים את זהותם האמיתית האחד מפני השני נדמית בעיקר שרירותית, ומכל מקום אינה זוכה לפיתוח דרמטי או קומי של ממש; ואילו המטמורפוזה שעוברים השניים שלא בוטחים זה בזה, והופכים בהדרגה לחברים-הכי-טובים (ע"ע "48 שעות") – לעוסה אף היא.
"אקדח כפול" מתפוגג אמנם בשנייה שבה יצאת מבית הקולנוע, אבל אם מתעלמים מחוסר הסבירות של כמה תפניות עלילתיות (הסיפור עם חיל הים האמריקאי נדמה מופרך יותר ויותר ככל שהביקורת הזאת הולכת ונכתבת), מהייצוג הסטריאוטיפי המתנשא של דמויות המשנה המכסיקניות (באחת הסצינות הראשונות כמה מהן מנסות, ללא כל הצלחה, לקלוע למטרה – והמטרה היא ראשי תרנגולות שקבורות עד צוואר באדמה), ומהכאוס שמצטבר לקראת הסוף על המסך - אפשר בהחלט ליהנות ממנו.
