"וואן דיירקשן: This Is Us": צרחנות נבונה
הסרט התיעודי מוזיקלי "וואן דיירקשן: This Is Us" פונה בעיקר למעריצות הצעירות והצווחניות של להקת הבנים המצליחה, עם המראות והצלילים מההופעות והקטעים האינטימיים מאחורי הקלעים. את המבוגרים זה כנראה לא יעניין, אלא אם כן אתם סיימון קאוול הגאון שגילה את החמישיה
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
כל דוקומנטרי מעביר לנו מציאות מתווכת, ערוכה, אחרת ממה שבאמת מתרחש בסיטואציה אותה הוא מבקש לתעד, מעצם היותו סרט. אבל במקרה הזה ברור מאוד שהסרט מכוון בדיוק לקהל היעד שלו, המעריצות שמושוות להיסטריה של הביטלס, ושמקבלות בדיוק את מה שהן באו לראות: את חמשת הזמרים האהובים עליהן, בקלוז אפים, מחייכים, מספרים קצת על החוויות בדרכים ועל ההצלחה המטאורית, ומבצעים שירים שלמים מסיבובי ההופעות ברחבי העולם, עם עריכה ואפקטים מושקעים.
הבמאי מורגן ספורלוק, שהיה מועמד לאוסקר על "לאכול בגדול" ("Supersize Me" - הסרט התיעודי על מה קורה כשאתה אוכל רק מקדונלדס ותמיד מגדיל את המנה שלך כשמציעים לך להגדיל), ייצר כאן בהפקתו של קוואל סרט שבנשימה אחת אומר תודה ענקית למעריצות ברחבי העולם, וגם מראה את הבחורים משתעשעים איתן. הם מתחרים ביניהם על ווליום הצרחות של אלפי בנות שעומדות מחוץ לבתי המלון בהם הם שוהים.
המוצר המוגמר מתפקד כמקדם מכירות משובח, שמעלים מהשיח לחלוטין כל דיון או שאלה שעלולים להיות כואבים או קשים מדי. אף מילה על הקעקועים, אף מילה או פריים של אלכוהול, המון המון מבטים קורצים למצלמה שתמיד שם, ושום דבר שעלול להיות לא נעים, או מורכב, או גרוע מכל - להעלות את גיל הצפייה בסרט לא מופיע כאן.
הלהקה מוצגת באופן חד משמעי כהרכב שהורים יכולים להיות רגועים שבנותיהם לובשות: הם אומרים שוב ושוב שהם בסך הכול נערים רגילים ונורמלים, הם אוהבים מאוד את המשפחות שלהם, ורוצים להתחתן מתישהו וללדת ילדים.
התחכמות אחת בסרט מגיעה כשקאוול מסביר שאין לו מושג למה הלהקה הצליחה כל כך, וכל כך מהר, ומיד מחליף אותו נוירולוג שמציג הסבר מדעי קצרצר לצווחות החדווה ודמעות ההתרגשות של המעריצות. אלו שנכחו בקהל בעת הצפייה הגיבו בסלחנות לטיזרים הקטנים של וואן דיירקשן כלפי המעריצות, ובעיקר הפגינו כישורים ווקאליים משלהן ולא התאפקו מלשיר את המילים של כל השירים ולצרוח בשמחה.
קשה לשמור על קור רוח ציני כשרואים את התגובות האלה. מעריצות צופות במעריצות צופות בלהקה האהובה עליהן ומסננות מבין שפתיים קפוצות "למה הם מגיעים לכל העולם ורק לכאן לא". הסרט לא רק מחמיא ללהקה, אלא לסיבוב ההופעות המרהיב, עם הבמות הענקיות, המסכים שהופכים אותם לרגע לגיבורי על והזיקוקים.
בהתאמה התגובות באולם נעו מ"יואו איזה חמוד" ל"יואו איזה חתיך", "יואו אבא שלי היה באותו מלון שהם היו בו, בא לי להרוג אותו", וגם, כמעט באותה מידת התפעלות ל"כמה זה יפה" בכל פעם ששולבו קטעים מהמופע.
והמוזיקה? לשיר הם יודעים, ואחרי שרואים אותם מקליטים גם באמצע הלילה אחרי עוד הופעה איפשהו בעולם, אפשר לפרגן הערכה. אין אף הסבר על מי ממש כותב ומלחין, או על נגני הליווי, הם נותרים אנונימיים ולא רלוונטיים, כמקובל, כדי לא לעשות צל ארוך של הסברים מקצועיים על הכוכבים.
בין הקטעים מההופעות הם מבצעים גם את "Teenage Dirtbag", קאבר ל-Wheatus, שהיה אחד השירים הבודדים שלווה בדממה באולם הקולנוע. הבנות פשוט לא הכירו אותו (או את מרטין סקורסזה שבא לבקר את החבורה עם בנותיו) ולא זיהו שמדובר בקאבר, מה שעלול לגרום תחושה של זקנה וחוסר רלוונטיות קשה למי שגילה מעל 16.
אפשר לטעון שהיו לנו להקות בנים טובות יותר מאלה, שטייק דאט נראו יותר טוב וגם כתבו חומרים בעצמם, ושלבק סטריט בויז היה מראה פחות מיופייף, אבל אי אפשר להתכחש ולא להסכים: סיימון קאוול גאון, וחמשת הבריטים הצעירים (גיל 20 בממוצע, אחרי שלוש שנים של פעילות לערך) עושים הכול נכון, והם אפילו נראים כמו אנשים נחמדים.
אולי עוד כמה שנים יופק סרט נוסף, כשהמעריצות יגדלו ויהיה ניתן לייצר עוד כסף מהמוצר, הפעם על ידי חשיפת הצדדים המסקרנים באמת והמשמעויות הנוספות של הפיכה למגה-סטארים רחוק מהבית בגיל 17. ובינתיים, נו, נתנחם בעובדה שהם נשמעים יחד הרבה יותר טוב מג'סטין ביבר.
