"החבר'ה הרעים": באמת לא כל כך טובים
לוק בסון יצר מחווה ל"החבר'ה הטובים" של מרטין סקורסזה מ-1990, אולם שכח את הסרט שלו עצמו. "החבר'ה הרעים" הוא ציטוט חיוור של יצירת המופת ההיא, וגם הופעתו של רוברט דה-נירו לא מסייעת לעורר בו דרמה, הומור, מתח או עניין כלשהם. במקום זה, עדיף כבר לחזור למקור
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
עם הפקה של מרטין סקורסזה וקריצה ברורה ל"החבר'ה הטובים" - בשם הסרט (שהתרגום העברי שלו מתייחס לשם הספר עליו הוא מבוסס) וגם ברפרורים בסרט עצמו - אנחנו אמורים לקבל ספק קומדיה שחורה, ספק דרמה מדממת, על החיים שאחרי. "החבר'ה הטובים" הקלאסי הוא מופת של סרט גנגסטרים שלא סר חינו עד היום, זוכה אוסקר, צבעוני, צעקני, מרשים - פנטזיה של החלום האמריקאי במראה שבורה. חבל ש"החבר'ה הרעים" לא מתקרב אליו.
דה-נירו, ששיחק ב"החבר'ה הטובים" מגלם כאן את ג'ובאני, גנגסטר סאדיסט ואיש משפחה, שנאלץ להסתיר את זהותו האמיתית משכניו בעיירה הצרפתית בה הוא מתחבא, אחרי שהלשין על חבריו למקצוע. הוא בונה לעצמו דמות בדויה של סופר, ומוצא את עצמו נהנה באמת לכתוב את זיכרונותיו מימי הזוהר, כשהוא לא מבלה את זמנו בלחבוט בשרברב כאילו היה שק תפוחי אדמה.
הוא מנהל מערכת יחסים של אהבה-שנאה עם הסוכן שאחראי על שלומו, טומי לי ג'ונס המתוסכל, שפוקד את דלתו חדשות לבקרים במבט כלבלבי עגמומי ומאוכזב. המשפחה מקווה שהפעם, לשם שינוי, יוכלו להישאר בבית שסידרו להם לפחות לכמה חודשים לפני שייאלצו לעזוב שוב, מפחד שהכיסוי שלהם ייחשף.
גם בתו בל (דיאנה אגרון, "גלי" ו"אני מספר 4") ובנו וורן (ג'ון דה ליאו) מראים סממנים סאדיסטיים - הבת דואגת להכות את הבחור שניסה לנצל אותה מינית עם מחבט טניס עד שהמחבט נשבר. יכול להיות שזה חלק ממה שפוגם בהנאה מהסרט. הוא נע מסצנות אלימות על גבול המגוחכות, לבין רגעים דרמטיים שאמורים להיות קורעי לב כשהמשפחה מתמודדת עם צרות והשלכות אמיתיות שקשורות למעשיו של האב.
זה אמור להיות סרט על החלק הלא זוהר של הגנגסטר שחייו כעבריין נגמרו, אבל אין כאן את הריאליזם והתחושה שהוכנסנו לסוד העניינים של משפחה מופרעת אמיתית שהורגלנו לו בסרטי המאפיה שאהבנו לאהוב לפני למעלה משני עשורים. התחושה כאן היא שאנחנו צופים במחווה, בקריקטורה עם טון מבלבל - לפעמים מצחיק ולפעמים מכאיב, ושלוקה בחסר בעיצוב הדמויות והתסריט. למרות כל האפשרויות של סכנה, חיסול ומכות, הסרט זז בעצלתיים, וקיימת תחושה לאורך הרבה יותר מדי זמן במהלך הצפייה של "נו, שיקרה פה כבר משהו".
המשפחה כולה קורצה מאותו חומר. מהאב ועד לכלב כולם מבואסים על המעבר לצרפת, וסובלים מנטייה קלה עד קשה לסאדיזם, וחיבה עזה לחמאת בוטנים ופסטה. הפוטנציאל לאינספור סיטואציות מצחיקות-עצובות בינם לבין השכנים לא ממש מתממש, ונתקע בתוך בדיחה אחת יותר מדי על צרפתים וחיבתם לחמאה.
אין שום מתיחות או קונפליקט בין בני הבית, אין שיחה פתוחה ומעמיקה על מעשיו של האב, אין כאן שום כעס, שום דיבור על המחיר שנאלצו לשלם, או על החיים השגרתיים שאחרי חיי הזוהר של המאפיה - ולכן, גם כשההשלכות למעשיו מתפוצצות להם בפרצוף, קשה להתרגש.
בשליש האחרון של הסרט נעשה שימוש בולט בהתייחסות מפורשת ל"החבר'ה הטובים". אלא, שבמקום שההתייחסות אליו תכניס עומק ועניין נוסף לסרט, היא רק מדגישה עד כמה הוא לא טוב מספיק, ובניגוד אליו, סרט שלא משאיר שום רושם ברגע שהוא נגמר.
