הוא פשוט חוצפן, הג'וזף גורדון לוויט הזה. לגמרי. זה שהוא חתיך ומקסים, בסדר, נקבל. זה שהוא שחקן מוכשר להפליא אוקיי, שייהנה. העובדה שהוא מוזיקאי מוכשר ורוקד מדהים כבר מותחת את הגבולות, אבל עכשיו כשמתברר שבנוסף לכל הוא תסריטאי שנון ובמאי מעולה? אחד כזה שהסרט העלילתי באורך מלא הראשון שלו הוא מקסים, כיפי ואמיתי יותר מכמעט כל דבר אחר שמוקרן בקולנוע כרגע?! כמה אפשר להבליג?! מה הוא חושב לעצמו בדיוק, הגג"ל הזה, שהוא יכול לקחת לעצמו הכל ולא להשאיר לנו כלום?! המינימום שהוא היה יכול לעשות בשבילנו זה לפתח איזו מחלה חשוכת מרפא כפיצוי. חתיכת חוצפן. בדומה לג'וזף גורדון לויט עצמו, "דון ג'ון" הוא סרט רזה ונאה למראה, שנון וחמוד לאללה. הוא גם עוסק הרבה בפורנו, דבר שלא בטוח האם הוא נכון לגבי לויט.
החיים של ג'ון מסודרים. הוא יודע מה הוא אוהב ומה הוא רוצה, והוא יצור של שגרה פשוטה. כל בוקר הוא מנקה את הדירה, כל אחר צהריים הוא יוצא למכון הכושר, כל יום ראשון הוא הולך לכנסיה, כל שבוע הוא הולך לבקר את המשפחה, כל ערב הוא יוצא עם חברים למועדון וכל לילה הוא נכנס לאתר הפורנו החביב עליו ומאונן. הסרט מתמקד בנקודות קבועות בשגרה של ג'ון, ומצלם אותן שוב ושוב באותו אופן ומאותן זוויות, בקצב קבוע, מהיר וממכר (חת שתיים שלוש פורנו, חת שתיים שלוש פורנו) שמניע את הסרט קדימה כמו שיר פופ קליט. ההתמקדות בשגרה הקבועה מדגישה את מה שקורה כשג'ון סוטה ממנה מה שקורה, כשהוא פוגש את ברברה, שמשנה הכל (סקרלט ג'והנסון, כי אם אתה כבר ג'וזף גורדון לוויט, ואתה האדם הכי קול בעולם ואתה מביים סרט שבו אתה גם מככב, למה שלא תסדר לעצמך גם להתמזמז עם סקרלט ג'והנסון, על הדרך? לך לעזאזל, ג'וזף).
אם זה נשמע כמו קומדיה רומנטית שגרתית, כזאת שיכולה להיות מצוינת לדייט ראשון כדאי מאוד שתעצרו ותבחרו סרט אחר. "דון ג'ון" הוא אמנם סרט מחויך וקליל שעוסק בענייני יחסים, ובכל זאת הוא רחוק מהרום-קום האופייני כמו סרט-שואה. קודם כל, לא מדובר פה בבחור המושלם שמוצא את אהבת חייו המושלמת. ג'ון הוא, איך לומר, ערס. הוא בהחלט חמוד, באופן שבו אפשר היה לומר את זה על גור שימפנזה, והצגת שגרת חייו ממבט ראשון מסייעת להזדהות איתו, אבל יש לו פגמים בולטים באופי. ברברה גרועה עוד יותר. הסרט הזה עושה את הבלתי ייאמן: הוא גורם לכל הגברים בקהל להסתכל על סקרלט ג'והנסן, ולהחליט שהחברה שלהם עדיפה. הדמות הפרחית השתלטנית והמוקצנת שלה נוראית, במובן החיובי של המילה.
וכמובן, ישנו הפורנו. הגישה לפורנו בקולנוע בימינו מאוד קלילה כולם מסכימים שכולם עושים את זה, וזה לא סיפור, ובכל זאת זה לא נושא שמדברים עליו לעומק. אבל "דון ג'ון" מבהיר שזה בהחלט סיפור. הסרט הוא לא על היחסים בין ג'ון לבין ברברה, אלא על היחסים שבין ג'ון לבין הפורנו שלו שהם, כפי שג'ון מעיד בעצמו, טובים יותר ממה שהוא משיג עם כל בחורה אמיתית. ומכיוון שאין גבר בעולם שלא ניהל יחסים במידה כלשהי עם פורנו, הוא רלוונטי כמעט לכל אחד. הוא עושה את זה בלי להתבייש, לטפול רגשות אשמה או לצקצק.
את המשולש המסובך גבר, אישה ומקבוק עם המון בחורות מפוקסלות מקיפות דמויות משנה נחמדות, שביניהן זורח טוני דנצה, הוא ולא אחר, זה שבוגרי שנות השמונים פגשו כל שבוע בשמונה בערב ב"מי הבוס" - בתור אביו האיטלקי מאוד והעצבני מאוד של ג'ון. שניהם ביחד מגלמים סטראוטיפים איטלקיים שכבר הספיק לעצבן את הליגה נגד השמצת איטלקים, או איך שקוראים לזה (גוף בעייתי, כיוון שכשהם מתעצבנים, כולם אומרים שזה נורא אופייני לאיטלקים האלה) והם נורא מצחיקים.
החלק המעט בעייתי של הסרט מגיע כששבירת השגרה של ג'ון מגיעה לשיא, לקראת סופו. ג'וליאן מור, שהדמות שלה נכנסת לתמונה בשלב מאוחר יחסית, מצוינת בפני עצמה אבל לדמות שלה כמעט שאין רקע, והיא לא בהכרח אמינה. היא מין נערת-חלומות ז'אנרית, רק בלהיפך, וכאן בסופו של דבר הסרט קצת נוגע באותם חטאים של אותן קומדיות שעליהן הוא אוהב לצחוק. אבל למרות החטאים הקטנים האלה, "דון ג'ון" בעיקר בתור סרט ראשון של במאי הוא מבריק. למרות שמעט מאוד מהצופים דומים לג'ון באופן כלשהו - רובנו איננו ברמנים ניו-ג'רזיים ערסים שמחליפים בחורה כל לילה ומכורים לפורנו - הסרט הזה מחובר למציאות ורלוונטי יותר מרוב הסרטים המוצגים בקולנוע. והוא גם מצחיק, כיפי וחמוד. לא דבר שאפשר לומר לעתים קרובות על יצירה העוסקת בפורנו.
תלכו לראות את "דון ג'ון"? ספרו לנו בפייסבוק