מלבד כמה רגעים מרגשים, "פארקלנד" נע בכבדות ונראה יותר כמו דוקומנטרי בעל איכות מגזינית, מאשר סרט דרמה עם עלילה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
[rating=2]
העולם מציין השבוע 50 שנה לרצח נשיא ארה"ב, ג'ון פ. קנדי. אם חשבתם שראיתם עד היום מספיק סרטים אודות הרצח ומכל זווית אפשרית, כולל תיאוריות קונספירציה ב-"JFK תיק פתוח", המלודרמה "הקנדים" וסרטי דוקו-דרמה טלוויזיוניים, נסו שוב. עתה יוצא לקולנוע הסרט "פארקלנד". הבמאי/תסריטאי בסרט הביכורים שלו, פיטר לנדסמן, יצר עוף מוזר, קטוע בכבדות ועם יומרה לא קטנה, המתאר צד יוצא דופן בהיסטוריה של ארצות הברית: כיצד אנשים הושפעו באופן ישיר מהמוות האלים של קנדי.
הרעיון הראשוני היה נפלא, ובשל כך קיבל הבמאי הבתולי מגרש של גדולים, וניתן לשפוט זאת על פי הליהוק המוצלח של שורת כוכבים הוליוודים. מה שקרה בפועל, שגם מיטב השחקנים החליקו על תסריט שמנוני וחלק. לנדסמן בנה שכבות על שכבות של סיפור נוגה ועצוב, אך ללא שום מקוריות.
השחקנים אכן מגלמים היטב את תפקידם. אם זה זאק אפרון ("העיתונאי") כרופא צעיר הקופא במקומו, כשנודע לו שעליו לטפל בפציעות של נשיא ארה"ב; או מרשה גיי הארדן ("פולוק") כאחות הראשית המעוררת את הרופא מהשוק. עם זאת, מכלול הסצנה נראית כמו עוד פרק בסדרת הסבון "האנטומיה של גריי".
השימוש בוויזואליות יפהפייה של הצלם המוכשר ברי אקרויד, מביא למסך תזזיתיות מול כאוס המתרחש ברחוב, או צילומים אינטימיים כאשר השירות החשאי מפנה מקום לארון הנשיא בשטח מאוד קטן על מטוס "אייר-פורס 1".
עם זאת, אי אפשר להנשים את עלילת המשנה שעוסקת בזאפרודר, האיש שצילם את ההתנקשות בנשיא ממעלה הגבעה. זאת למרות הניסיון הכושל של פול ג'יאמטי ("דרכים צדדיות") למלמל ולטעון כי הוא בשוק, לאחר שצילם את אחד מסרטי הווידיאו הביתיים המפורסמים בכל הזמנים.
במערכה האחרונה, והלא פחות מבולבלת, הסרט פתאום מוצא את הנושא הטוב ביותר שלו – משפחת רוצח הנשיא, לי הארווי אוסוולד. מצטייר ניסיון רופס ליצור סימטריה בין רצח אוסוולד לנשיא, כשאותו צוות רפואי מטפל בשניהם, בהבדל של שלושה ימים. אחיו של אוסוולד, המגולם על ידי ג'יימס באדג' דייל ("שאטר איילנד"), הופך למרכז הסרט לקראת סיום. אך זה מאוחר מדי, כיוון שעד שסוף סוף מזדהים עם דמות ראויה – הסרט נגמר.
להוציא מספר רגעים מרגשים, "פארקלנד" נע בכבדות ונראה יותר כמו דוקומנטרי בעל איכות מגזינית, מאשר סרט דרמה עם עלילה. במהלך הסרט מופיע בילי בוב ת'ורנטון ("האיש שלא היה שם"), כמפקד השירות החשאי במדינת טקסס והוא אומר משפט המשליך גם על הסרט: "זה לא היה אמור לקרות".