פנתר של נייר

"רוקי" פוגש את "סיפור הפרברים" בטבריה. "פנתר לבן" מייבא מאמריקה נוסחאות ז'אנריות בלויות מרוב שימוש כדי לספר סיפור מקומי על הגירה, זהות, גזענות ונאמנויות מתחרות. הכוונה טובה, אבל הנוסחה גוברת על התוכן. דעות קדומות על רקע עדתי ומעמדי היו פעם מנת חלקם של סרטי הבורקס, והסרט מרפרר גם אליהם באמצעות נוכחותו של זאב רווח המזוהה עם הז'אנר בשל הופעותיו הקומיות כסטריאוטיפ גרוטסקי של מזרחי בסרטים משנות ה־70, כמו "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר" (בעשור האחרון רווח בונה על הדימוי הישן כשהוא מעצב דמויות של אנשי כבוד שראו הרבה בחייהם – ב"פנתר לבן" הוא מתאר את עצמו כמי שהיה פנתר שחור). אבל סרטי הבורקס היו קומיים ופייסניים, ואילו "פנתר לבן" רוצה להיות סרט כועס.

זה סיפור על התנגשות אלימה בין שתי כנופיות של ישראלים בריונים ממוצא מרוקאי וישראלים בריונים ממוצא רוסי. אלכס (יבגני אורלוב בבכורתו הקולנועית) הוא מתאגרף חובב, בן לאם חולה מאוד שחובר לכנופיה נאו נאצית המונהגת על ידי אחיו הבכור יבגני (הראפר וולקן, גם הוא חדש על המסך), שמבצע שליחויות רצחניות בשביל איש עולם תחתון. במהלך התכתשות ברחוב אלכס נעצר על ידי השוטר דוד אוחנה (רווח) שפורש עליו חסות ומזמינו להתאמן בחינם במועדון האִגרוף שבבעלותו. החלטתו האבהית של השוטר מונעת על ידי הגילוי שאביו של אלכס, שהיה אלוף מוסקבה באגרוף, גויס לצה"ל ימים ספורים אחרי שעלה לארץ ונהרג בג'נין, וכך הביקורת על נוהגה של המדינה במהגריה טובעת ברגשנות פטריוטית. לאוחנה האלמן (בשביל האיזון הדרמטי) יש בת יפה וחצופה בשם יסמין (מיטל גל) ואחרי חשדנות ראשונית היא ואלכס מתאהבים זה בזה. האם האהבה תנצח את הגזענות משני הצדדים? האם אלכס יהפוך לאלוף ישראל באגרוף? והאם יצליח להישאר נאמן לעצמו בזירה שבה אחיו ומאמנו מתמודדים על נשמתו?

צפו בטריילר לסרט:

הסרט מתקדם מתחנה לתחנה במסלול העלילתי המוכר, על חשבון המציאות הקשה שבשמה נוצר לכאורה. דוגמה לכשל שכזה: אחרי שבהופעתו הראשונה על המסך אוחנה הוצג כשוטר, בהמשך הוא מקדיש את כל זמנו למועדון האגרוף, בהתאם לצורכי הסיפור, והסרט שוכח שהוא אמור לדפוק שעון במשטרה. רק בדקות האחרונות הסרט סוטה מהנוסחה, אבל זה כבר מאוחר מדי ולא הופך אותו לפחות סכמטי. להפך, בשבירת הציפיות בשלב כזה מאוחר בסיפור יש אפילו סוג של הפרת חוזה עם הצופים. עם זאת, לזכות הסרט ייאמר שבתיאור היחסים בין אלכס ויסמין יש כמה סצנות יפות, והצילום של רם שווקי עושה שימוש אפקטיבי בנופיה השונים של העיר הלא פסטורלית שעל שפת הכנרת.