גרון רדוד

בסצנה השניה ב"לאבלייס" אמנדה סייפריד מעשנת באמבטיה. אני לא יודעת מה הסטטיסטיקה של אנשים שנכנסים לאמבטיה עם סיגריה, אבל בסרטים הם עושים זאת לעתים קרובות. זה מסמן שהם לא מאושרים – מתנקים מבחוץ בעודם מתלכלכים מבפנים, או משהו כזה. בעודה מכוסה קצף ועושה פרצופים של ילדה אבודה (בסרט על כוכבת סרט הפורנו הכי מצליח מעולם לא תראו יותר מכמה שדיים חשופים), הפסקול מתמלא בקולות של אנשים מעברה שמבטיחים לה הבטחות שווא ותוקפים אותה בשאלות ("מי זאת לינדה לאבלייס האמיתית?"). הסצנה היא כל כולה קלישאה ואינה מבטיחה טובות לבאות. ואכן, "לאבלייס" מתגלה כעוד הפקה מפוקששת של Millennium Films (הישראלים שלנו בהוליווד).

זה סרטם העלילתי השני של הדוקומנטריסטים זוכי האוסקרים רוב אפשטיין וג'רי פרידמן ("כוכבים בארון"), המתמחים בסרטים שעניינם סקס אחר. אחרי "יללה" המאתגר הם עושים צעד לכיוון המיינסטרים, ומפקחים על עיצוב תקופתי נאה ועל מקבץ הופעות טובות (כולל שורה של הופעות אורח מפתות). הבעיה היא בתסריט השטוח של אנדי בלין, שמתמקד ביחסים של לינדה עם מי שהיה בעלה הראשון, ולפי האוטוביוגרפיה שלה – גם הסרסור שלה. אחרי שלימד אותה ליהנות מסקס, צ'ק טריינור הפך אותה לשפחתו – הוא הכה אותה, הזנה אותה באיומי אקדח, כפה עליה להופיע ב"גרון עמוק" (הסרט על האישה עם הדגדגן בגרון) ולקח את כל הכסף. כל זה מתגלה בחציו השני של הסרט – החלק הראשון מציג את עלייתה לצמרת תוך דילוג על הקטעים הקשים, והחלק השני חוזר אחורה וממלא את הפערים. אבל התבנית הזאת אינה מניבה דיבידנדים – מישהו עדיין חושב שקריירת פורנו מובילה לחיי זוהר?

צפו בטריילר לסרט:

לינדה בורמן, שזכתה לחינוך קתולי בצל אמה הקפדנית (שרון סטון, אלילת הסקס של שנות ה־90, בהופעה מודגשת מדי), מאופיינת בסרט כשיה תמימה – אפילו באודישן לסרט פורנו היא מדקלמת את שיר הפעוטות "למרי היה טלה קטן" (הבמאי והמפיק לא מתרשמים, עד שהם מגלים שהיא ניחנה בכישורים אוראליים שכמותם לא ראו מעולם, כאילו). "לאבלייס" מקבל את גרסתה שבסך הכל הייתה מעורבת בתעשיית הפורנו במשך 17 ימי צילום, ומתעלם בנוחות מכך שהופיעה בסרטוני פורנו לפני כן (על פי הסרט טריינור צילם אותה יורדת לו ללא ידיעתה), ואף כיכבה בסרט המשך ללהיט שעל פי הדיווחים הכניס כ־600 מיליון דולר – אלא אם כן המספר הזה נופח על ידי העולם התחתון, שהשתמש בסרט להלבין כספים, כפי שגילה לנו ב־2005 הסרט התיעודי המרתק "בתוך גרון עמוק".

ב"לאבלייס" אין כל זכר לכך, וגם אין בו שום אמירה אחרת על התופעה, על החברה, על שנות ה־70 או על זמננו אנו. הסרט מציג את חיי הגיבורה כסבל מתמשך, אבל הוא אינו מאשים את תעשיית הפורנו. אדם ברודי חמוד בתפקיד כוכב הפורנו הארי רימס, והנק עזריה ובובי קנבלי מבדרים מאוד כבמאי וכמפיק שמפנטזים על אוסקרים. גם כריס נות' כמשקיע מפוקפק אינו משחק תפקיד של ממש בדרמה של חייה.

לינדה עצמה הצטרפה בשנות ה־80 לתנועה נגד פורנוגרפיה, יצאה לסיבוב הרצאות, ומאוחר יותר טענה שנוצלה על ידי נשות התנועה שעשו כסף על חשבונה, אבל גם לכך אין התייחסות בסרט (הסצנות של שרה ג'סיקה פארקר בתפקיד הדוברת הפמיניסטית גלוריה סטיינם נחתכו בעריכה). האשמה כולה מוטלת על הבעל, וזה הופך את "לאבלייס" לסיפור פרטי ולא נורא מעניין. הבעל הנתעב מגולם היטב על ידי פיטר סרסגארד, אלא שכבר התרגלנו לראותו בתפקידי חלאה חלקלק שמנצל נערות תמות, ודמותו של טריינור אינה מציע לו אפשרות לחשוף רבדים נוספים כשם שעשה ב"לחנך את ג'ני". התפקיד בכלל יועד לג'יימס פרנקו, שבסופו של דבר תורם הופעת אורח כיו הפנר, והסצנה שלו היא אחת הבודדות שרומזות לפוטנציאל המפוספס – בהקרנה חגיגית בחסות פלייבוי הפנר מעניק ללינדה יחס של כוכבת, ורגע אחרי כן רומז לה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שתעשה לו כמו בסרט. מוטב לדלג על הסרט ולצפות שוב באפוס הפורנו המופתי "לילות בוגי".