"ביזנטיום": קשרי דם למתקדמים
הבמאי ניל ג'ורדן ("ראיון עם הערפד") חוזר לשורשים ב"ביזנטיום" שבמרכזו אם ובת, שתיהן ערפדות. התוצאה היא סרט מאופק ומורכב שמעצב דימוי שונה של מוצצי הדם מזה של פנטזיות קיטש נוסח "דמדומים"
את הסקאלה של סרטי הערפדים בקולנוע העכשווי ניתן להציב בין שני קטבים. בצד האחד סרטו הנהדר של תומס אלפרדסון מ-2008, "Let The Right One In", המשלב בין סגנון ויזואלי קר ומדויק, דמות מתעתעת של ערפדית במראה של ילדה וקשר הנוצר בין שני אאוטסיידרים שאחד מהם הוא טורף והשני ילד דחוי חברתית. בקוטב השני נמצאת סדרת "דמדומים", על מסריה ההיסטריים והשמרניים, עיצובה המגוחך והרומנטיקה המיועדת למתבגרות צעירות.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
על סקאלה זו ניתן למקם את "ביזנטיום" ("Byzantium") של ניל ג'ורדן קרוב יותר לראשון מאשר לשני. בעודו מכיל אלמנטים רומנטיים מהסוג הקיים ב"דמדומים" -קשר רומנטי בין שני צעירים שאחד מהם ערפד, ואיום מצד אגודת סתרים ערפדית - דרך הטיפול במרכיבים אלו מורכבת ומאופקת יותר. "ביזנטיום" מנסה לבחון את איזור הדמדומים בין החיים והמוות, ולא לספק פנטזיית קיטש רומנטית על עור מנצנץ ובתולים קדושים.
במוקד הסרט נמצאת מערכת היחסים בין אם ובת, שתיהן ערפדות. אלינור (סירשה רונן) נראית כבת 16, אך המראה שלה לא השתנה מאז הפכה לערפדית ולבת אלמוות לפני כמאתיים שנה. האם קלרה (ג'מה ארטרטון) הייתה נערה תמימה שקצין בריטי בשם רות'וון (ג'וני לי מילר) השליך לבית זונות. היא ילדה את הבת ומסרה אותה לבית יתומים, אך לאחר שהפכה לערפדה (בנסיבות שמתבהרות בהדרגה במהלך העלילה), היא העניקה לבתה גורל דומה.
בחצי השעה הראשונה של הסרט אנו נמצאים רק בהווה. אלינור כותבת את סיפורה באופן אובססיבי. היא, שזוכרת הכל וזיכרון זה מעיק עליה, מנסה להשתחרר באמצעות הכתיבה. למרות גילה המופלג, בדינמיקה של אם-בת היא ללא ספק תופסת את עמדת הנערה המתבגרת. היא מנסה לטלטל את הכלוב של חייה, בשונה מהאם הממשיכה להתפרנס מגופה ולקטול למען הישרדותן של השתיים. אלינור היא ערפדית שאינה הורגת אלא מביאה את המוות לאנשים זקנים החפצים בו. אולי יש בה תשוקה לדם, אך הנשיכה והיניקה אינן גילום לתאווה מינית אלא מוצגות כאקט של חמלה.
קלרה עובדת כחשפנית, אך לאחר שהיא מנטרלת איום מצד גבר מסתורי שרוצה לחסל אותה - היא ואלינור נאלצות להימלט ולמצוא מחסה בעיירת חוף קטנה ומרוטה. שם היא פוגשת קליינט מדוכא בשם נואל (דניאל מייז), ומשתלטת על המלון הקטן הקרוי ביזנטיום שהיה שייך לאימו המנוחה, מקום שאותו היא הופכת לבית זונות.
אלינור נרשמת לתיכון המקומי, ושם בשיעור כתיבה היא פוגשת את פרנק (כאלב לנדרי ג'ונס), נער חולני שבפניו היא מחליטה לחשוף את סיפורה. העלילה מתחילה לנוע בשני מסלולים - מההווה אל הצגת הסיפור החושפת את אירועי העבר. האנשים המנסים לאתר את האם והבת - בראשותו של אורי גבריאל - הולכים וסוגרים עליהן. לאקט הסיפור, לחשיפה של זהותן האמיתית ומקור היווצרותן, יש פוטנציאל לשינוי מהותי של חייהן, אך גם לגזירת מוות על עצמן ועל אנשים חפים מפשע הנחשפים למידע.
אין זו הפעם הראשונה בה פוסע ניל ג'ורדן במחוזות אלו. ב"ראיון עם הערפד" (1994), עיבוד לספרה של אן רייס, היתה משפחה דיספונקציונלית המורכבת משני אבות ערפדים וערפדית הכלואה לנצח בגוף של ילדה. גם ב"ראיון" הערפד היה גיבור שאופיין בסכסוך פנימי בין אופיו וטבעו. בשני הסרטים יש ניסיון לפרוץ מתוך הכלא של זהות זו באמצעות חשיפת עולמו בפני בני האדם.
"ביזנטיום" חסר את ממד ההפרזה בנוסח ה-"Southern Gothic" שהיה ל"ראיון". הוא עיבוד למחזה "A Vampire Story" מאת מוירה בופיני, שגם כתבה את התסריט, ואופיו, גם אם הוא כולל אירועי אלימות, מאופק יותר. עבודת הצילום הטובה של שין בוביט (הצלם הקבוע של סטיב מקווין) נעה בין סגנון פשוט וצונן בהווה העלילתי, למראה הקלאסי שמאפיין את אירועי העבר.
בקריירה בת 30 שנה ג'ורדן כבר הפגין את משיכתו לאגדתי ולמפלצתי - מ"חבורת הזאבים" (1984), עיבוד אפל ועתיר הדים מיניים לכיפה אדומה, ועד בתולת הים האירית שהופיעה בסרטו הקודם "אונדין" (2009).
"ביזנטיום" מעבד אלמנטים נוספים שהופיעו בסרטיו: קשר בין בחורה ובחורה בעיירת חוף הסובב סביב טוויית סיפורים וגילוי סודות משפחתיים ("הנס",1991), מלון שבו דרים בכפיפה אחת בני אדם ויצורים לא אנושיים (הקומדיה הכושלת "המלון מת מצחוק" מ-1988), התבגרות כתהליך גילוי עצמי של זהות, חשיבות טווחית סיפור בתהליך זה, והמימד העל טבעי. היבטים אלו לא רק קושרים את "ביזנטיום" למכלול עבודותיו של ג'ורדן, אלא גם מאפשרים לעצב דימוי נוסף ומעניין של ערפדים.
