דרקון זר

סמאוג, הדרקון הנורא שגנב לגמדים את ממלכתם ואת ממונם, לא נופל בסרט הזה, אף שהשם העברי מבטיח לנו את מפלתו. כפי שקורה לעתים קרובות מדי, אין קשר בין השם העברי לשם המקורי, והפעם נראה שזה נובע משילוב של אי ידיעת אנגלית, חוסר היכרות עם החומר, וחוסר אחריות כללית. תרגום נכון יותר של השם המקורי הוא השממה (או החורבן) של סמאוג, והוא מתייחס לממלכת ההר הבודד, שהייתה פעם ביתם של הגמדים ועכשיו היא שרופה והרוסה, וסמאוג יורק האש הוא התושב היחיד שלה. לאותה ממלכה שמו הגמדים את פעמיהם בסרט הראשון בטרילוגיה הארכנית על פי ספר הפנטזיה הלא כל כך ארוך של ג'.ר.ר. טולקין, והפעם הם סוף סוף מגיעים.

הפרק השני בהרפתקאותיהם של בילבו ו-13 הגמדים מתחיל באמצע האקשן, והוא מוצלח ומרהיב יותר מהפרק הראשון, אבל כמותו הוא ארוך מאוד, ופרצי האדרנלין שהוא מספק לאורך הדרך אינם מייצרים הד רגשי. לכן גם אם אינו משעמם, הוא מוציא אותנו עייפים אך לא לגמרי מרוצים. יסלחו לי הגמדים, הענקים, הגובלינים והאורקים, אני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט להגיד, אבל כולם נורא מכוערים. ורוב הזמן הם גם מטונפים. אם הסרט הראשון נראה כמו תצוגה אנתרופולוגית של זנים שונים של כיעור, הפעם מגוון הדמויות מועשר באלפים יפי תואר (שנשאלו מ"שר הטבעות"), בהם אוונג'לין לילי ("אבודים") כטאוריאל התמירה ואורלנדו בלום כלגולאס בעל הרעמה הזהובה, וגם הקשת בן האנוש בארד המגולם על ידי החתיך העולמי לוק אוונס (זאוס ב"בני אלמוות"). וכל האנשים היפים האלה זוהרים בניקיונם – אפילו כשבארד משיט סירה הנושאת חביות מלאות דגים הוא נשאר זך וטהור. ציניות בצד, היפים והיפה האלה (יש רק דמות נשית בוגרת אחת בסרט) בהחלט משפרים את חוויית הצפייה.

לא זוכרים מה קרה בסרט הקודם? הקליקו לתקציר

בילבו (מרטין פרימן), ההוביט שפל הרוח שבסרט הקודם התגלגלה לידיו הטבעת היקרה שתניע מאוחר יותר את "שר הטבעות", הוא עכשיו גיבור במלוא מובן המילה. כשהוא עונד את הטבעת הוא הופך לבלתי נראה וכך הוא מצליח שוב ושוב להציל את הגמדים הלא כל כך חכמים שנלכדים (שוב ושוב), בתחילה על ידי עכבישי ענק ובהמשך על ידי האלפים. רמזים לכך שלטבעת יש השפעה מזיקה על נפשו של ההוביט אינם מתפתחים כאן לדרמה של ממש. ולכן הסיפור אינו הרבה יותר מרצף של עימותים עם צוררים כאלה ואחרים. המלהיב שבהם הוא המרדף האקרובטי על הנהר, שבו משתתפים אורקים, אלפים קלילים המצוידים בקשתות, וחביות צפות ממולאות בגמדים.

הפגם העיקרי של התבנית העלילתית נובע מכך שהסרט מבוסס על דפים ספורים בספר, ולכן פיטר ג'קסון עיבה ומתח את הסיפור ללא צורך, תוך שהוא מושך חוטים בינו לבין "שר הטבעות". זה בולט במיוחד בעלילת המשנה על גנדלף (איאן מקלן עדיין נהדר), שנפרד מהגמדים בתחילת דרכם והולך לבדוק משהו. פעם בחצי שעה הסרט נזכר לבדוק מה שלומו, ונראה שבזמן שחלף לא קרה שום דבר דרמתי, למרות שכשעזבנו אותו לאחרונה הוא בדיוק נתקל באורקים (המונהגים על ידי אזוג, יצור דיגיטלי בגילומו של מנו בנט, שהיה גלדיאטור בסדרה "ספרטקוס"), או בבעל האוב (Necromancer) שהוא הרוע המוחלט, המעוצב באופן חסר השראה כעשן שחור.

לזכותו של הסרט ייאמר שהסצינה הטובה ביותר היא זאת שאכן צריכה להיות הטובה ביותר. היא מגיעה לקראת סופו, כשבילבו נשלח לבדו לתוך ההר הבודד ופוגש סוף סוף את הדרקון שעל שמו נקרא הסרט, ושהטריילרים נמנעו מלחשוף אותו. סמאוג הוא יצור כביר מימדים ואדיר רושם, והוא מדבר בקולו העמוק של בנדיקט קמברבאץ', שמעניק לו אינטליגנציה נחשית (קמברבאץ' מעניק את קולו גם לבעל האוב). הוא מתגלה לראשונה כשהוא ישן בתוך ערמה של מטבעות כסף – זה דימוי נהדר לתאוות בצע ולהשחתה שהיא מחוללת בנפשם של אלה שלקו בה. אחרי שנת חורפים רבים, הוא מגיח מבין המטבעות איבר אחר איבר, וזה מראה מעורר השתאות וחרדה. אבל בילבו הגיבור אינו נבהל ומנהל איתו דיאלוג ארוך וערמומי. אחרי הסרט נזכרתי שקמברבאץ' ופרימן מנהלים ויכוחים דומים בסדרה המבריקה "שרלוק", שם הם מגלמים את הבלש ואת יד ימינו ד"ר ווטסון. אבל שרלוק תמיד מנצח.