אחרי הכל כולנו במזרח התיכון

הדבר המעניין ביותר ב"גוף השקרים" הוא להתבונן בליאונרדו דיקפריו. מאמץ ניכר הושקע כאן בכיעורו (ניכר, זאת אומרת, בהשוואה לכל דבר אחר בסרט). למין הזקן הלא אחיד שמכסה את פניו, דרך פצעים, חבורות ורסיסי עצם (לא שלו) שמעטרים את גופו, נשיכות כלבים חולי כלבת שמחוררות את קרסוליו, וכלה בפיצוצים, כדורים ועינויים שמשחיתים את מה שנותר. דומה, על כן, שמהותו של "גוף השקרים" היא להציג את תהליך הפיכתו של כוכב הוליוודי מצודד זה לעיסה חיה של בשר ודם. למה? פרטים בהמשך.

ליאו הוא סוכן CIA החי ונושם את המזרח התיכון. משימתו היא להביא ללכידתו של מחבל-על (אלון אבוטבול) העומד בראש רשת טרור שמוציאה פיגועי התאבדות ברחבי אירופה. לשם כך הוא שועט בין ערי ומדבריות עיראק, ירדן, סוריה ודובאי, רשימה חלקית בלבד, ומסתייע בשיחות עם מפקדו הישיר בארצות הברית (ראסל קרואו) המנהל, כך נדמה, את המזרח התיכון דרך הטלפון הסלולרי, תוך שהוא טרוד בענייני משפחה.

"גוף השקרים". מי כאן הצדקן? 

שתי הדמויות הללו מייצגות את הדילמה של המעורבות האמריקאית במזרח התיכון. האחד, דיקפריו, מגלם את הצדקנות האמריקאית במלוא תפארתה. הוא דובר ערבית שוטפת, כלומר פונה אל היליד בשפתו, מגייס משתפי פעולה רק בשביל להצר באמת על אובדנם (הוא אף שומר למזכרת, בקופסת גפרורים, רסיס עצם זעיר של מי מהם שחדר באופן סימבולי לבשרו), ועוד הולך ומתאהב באחות רחמנייה בעמאן, שהיא לא רק ערביה יפה וטובה החובשת בעדינות את פצעיו, אלא שמוצאה איראני.

קרואו מאידך ספון בחיק משפחתו בוושינגטון ומנהל כאמור את האינטרסים האימפריאליסטיים בשלט רחוק. הוא, למשל, מסוגל להורות על חיסולו של איזה מוסטפה תוך שהוא פותח שקית חטיפים לבתו. עד כדי כך הוא ציניקן ואדיש לחיי מי שהוא לא אמריקאי. הדימוי המרכזי בהקשר הזה הינו המסך הענק שבמפקדתו, שבאמצעותו הוא משקיף מרחוק, בסיועה של מערכת לוויינים מתוחכמת, על המתרחש בזירה המזרח תיכונית. משל היה איזה אלוה מרופט לבוש וכבד גוף (קרואו, משקיען שכמותו, העלה למעלה מ-20 ק"ג לצרכי תפקידו כאן), הצופה ממעל בבני אדם כמו לא היו אלא פיונים במשחק קיום אכזרי.

העלילה מתעבה כשהצדקן דיקפריו הוגה תכנית המבוססת על פברוק והטעיה, והנשענת על הפיכתו של אדריכל תמים (בגילומו של עלי סולימן, “עץ לימון”) לשעיר לעזאזל. מובן שגורלו המר של זה לא בא אלא לשרת את חיבוטי המצפון של הסוכן האמריקאי, שעובר תהליך של התפכחות ולומד לדחות את המערכת שבשירותה הוא פועל. וכך יוצא, שבעוד הבוס הגדול משקיף על הכל מרחוק ומלמעלה עם כוס קפה של בוקר ביד, נהיה דיקפריו כולו פצע וחבורה, כמו ישו שבייסורי הגוף שלו בא לגאול את אמריקה בעלת המוסר המפוקפק.

אז לא כל הערבים אותו הדבר

"גוף השקרים", שבויים בידי רידלי סקוט ונכתב על ידי וויליאם מונהאן (“השתולים"), מבוסס על ספרו (הבדיוני) של עיתונאי "וושינגטון פוסט", דיוויד איגנשיוס. הסרט אמנם לא בא לטעון ש"כל הערבים אותו דבר", ונאמן להגותו של האינטלקטואל הפלסטיני המנוח אדוארד סעיד משתדל להיחלץ מדימויים אוריינטליסטיים של המזרח התיכון.

סקוט, שביים ב-2005 את האפוס הצלבני "ממלכת גן עדן", ושבו הפליא בייצוג לא סטראוטיפי של נאמני האסלאם, משתדל גם הפעם ללכת בדרך זו (שכוללת ביקור במחנה פליטים פלסטיני) אך בהצלחה חלקית בלבד. יש כאן אמנם אישה ערביה דעתנית (לובנה אזאבל) שמטיחה בדיקפריו מדוע הוא קורא למה שקורה בעיראק "המצב", וגם ראש המודיעין הירדני (בגילומו של מרק סטרונג הבריטי), אף שהוא מעוצב כפנטזיה קולוניאליסטית, לא מוצג כעוד שליח נרפה של המערב. אך האידאליזם המזויף של הגיבור המערבי הוא בעוכרי הסרט ואפילו הירדני הטוב יצטרך להוכיח בסוף שהוא באמת ראוי.

העולם ב"גוף השקרים" נדמה כמרחב המורכב מסדרה של כתוביות מקום. איש

המסתורין שבמרכזו נע במהירות בין אתרים שנהיים בהדרגה דומים זה לזה. כל המקומות נראים ונשמעים אותו הדבר. התחושה הכאוטית הזאת היא ביטוי למנטליות האמריקאית אחרי 11 בספטמבר, שמנסה למצוא את ידיה ורגליה בסבך המזרח תיכוני.

אך לשם עיבויו של טיעון זה נחוץ היה במאי מורכב יותר מסקוט, שעם כל סרט נוסף הולך ומבזבז את הקרדיט שצבר בזכות שתי יצירות המופת שלו "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר". כסרט פעולה, “גוף השקרים" הוא אוסף שגרתי של מרדפים ופיצוצים, וכסרט המציין את סוף עידן בוש, הוא לא באמת בא חשבון עם הנוכחות האמריקאית במזה"ת. עכשיו, עם אובמה בבית הלבן אולי יהיה לקולנוע הצדקני הזה סוף.

נ.ב

המילה buddy שבה שבה ופונה הדמות שמגלם קרואו למגוייסו דיקפריו מופיעה בכתוביות כ"חבריקו". שמישהו אולי יודיע למתרגם שכבר פירקו את הפלמ"ח.