וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

"גנבת הספרים": שיעור שקרי על השואה

26.1.2014 / 8:25

בסרט השואה הטרי אמנם יש גם דברים יפים, אבל מעבר לשלל כשלים אמנותיים, הוא גם מציג באופן מעוות את מה שהתרחש במלחמת העולם השנייה

יח"צ - חד פעמי

זו כבר מסורת: בכל פעם שמגיעה עונת האוסקרים, באים עמה סרטי השואה. במסגרת זו, קיבלנו בשנים שעברו את "נער קריאה", "באפילה" ואחרים, ועכשיו מגיע תורו של "גנבת הספרים", שעלה בארץ בסוף השבוע האחרון לאחר ביקורם בישראל של יוצריו.

הפעם, מדובר בעיבוד של הבמאי בריאן פרסיבל לספרו של מרקוס סוזאק האוסטרלי-גרמני, שיצא ב-2005 והיה לרב מכר. עלילתו עמוסה - עד כדי כך, שיש צורך בכמה מאמרים כדי לסכם אותה, והאמת שהיא מתאימה יותר לשמש בסיס למיני-סדרה מאשר לסרט.

בקצרה, אפשר לומר ש"גנבת הספרים" נקרא בשם ליזל (סופי נליס), ילדה הגדלה בגרמניה של שנות השלושים. הוריה הקומוניסטים נשלחים למחנה, והיא נמסרת לידיהם של שני הורים מאמצים קשי יום. האב החייכן (ג'פרי ראש) מסרב להצטרף למפלגה הנאצית ומתקשה בשל כך להתפרנס מעיסוקו כצבע, והאם הנרגנת (אמילי ווטסון) שמה את הלחם על השולחן מעבודתה כמגהצת וכובסת.

מכאן והלאה, מתפתחות בחייה של ליזל ארבע מערכות יחסים. עם הוריה, קודם כל, וגם עם אחת מן הלקוחות של אמה המאמצת – אשת ראש העיר, המאפשרת לילדה הנבערת לטפח בהיחבא את אהבת הטרייה לקריאת ספרים. בצד זאת, היא מפתחת יחסי אהבה אפלטוניים עם מקס, צעיר יהודי המסתתר במרתפה של משפחתה האומנת, ומלמד אותה לא רק לקרוא אלא גם לכתוב.

גנבת הספרים.
עוד נשמע עליה רבות. סופי נליס ב"גנבת הספרים"

אם לא די בזו, ליזל מפתחת קשר פחות אפלטוני עם שכנה, ילד שנראה כמו האבטיפוס של הארי המושלם, אבל בכלל מתעב את הפיהרר ומעדיף להקריב את עצמו דווקא כדי להגן על שכנתו החדשה והמקסימה. נוסף לכל זה, מלווה את הסרט גיבור משמעותי – מלאך המוות, לא פחות, המשמש דמות המספר, ומלווה את ההתרחשויות בקול הקטיפה שלו.

לטובה, העומס הזה מבטיח שאף פעם לא יהיה משעמם. כתוצאה מכך, "גנבת הספרים" אכן מרתק וסוחף לכל אורכו. נוסף לכך, יש בו עוד כמה מעלות: עשייתו בסך הכל מהוקצעת, קולחת ורהוטה; עבודות המשחק טובות, ובעיקר מרשימה התצוגה של נליס הצעירה והאלמונית, המתגלה כילדת פלא שמבטיחה רבות; ומעל הכל מתנשאת המוזיקה המקורית של ג'ון וויליאמס, מוותיקי ובכירי המלחינים בהוליווד, שפעם נוספת משכיל לשדרג בצליליו את הדימויים.

מנגד ולמרות כל זה, ריבוי הדמויות והעלילות מקשה על כל אחת ואחת מהן להתפתח בסד של דרמה באורך שעתיים. חמור מכך, הסרט גם לא מצליח לפתח את האלמנט שאמור היה לייחד אותו ביחס ליצירות דומות שקדמו לו: הרעיון שבתוך התופת, מוצאת הגיבורה נחמה במילים, מבינה בשל כך איזה כוח יש לקריאה ולכתיבה, ועוברת את חוויית ההתבגרות שתעצב את כל עתידה. בעיקרון, הסיפור הזה יכול היה לבדל את "גנבת הספרים", אך גם הוא נותר בגדר טיוטה חצי-אפויה בלבד, ולא משכיל להוסיף עוקץ לתוצאה.

דברים דומים אפשר גם לומר על נוכחותו של מלאך המוות. כשלעצמה, הקריינות שלו דווקא פיוטית וטומנת בחובה הרבה אבחנות מעניינות. אך היא לא ממש מצליחה להידבק לסיפור המסגרת, נדמית תלושה ממנו לחלוטין, ולא תורמת דבר. בגלל כל זה, "גנבת הספרים" לא מתבלט. כיצירה קולנועית שלמה, אין בו ייחוד.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

התהליך המסקרן של מיחזור אריזות מתכת

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
יותר כמו גניבת דעת. מתוך "גנבת הספרים"/מערכת וואלה!, צילום מסך

נוסף לכך, יש בסרט עוד כמה פגמים אמנותיים. כמו במקרים דומים רבים, גם כאן החליטו יוצריו שעל אף זירת ההתרחשות האירופאית, ידברו גיבוריו אנגלית – אך במבטא גרמני מודגש. כמו תמיד, זה מגוחך כמובן. נוסף לזאת, הבמאי בריאן פרסיבל אמנם מקפיד בדרך כלל להגביל את רמות הקיטש והמורבידיות של הסרט, אך לקראת הסיום ידו מתירה את הרסן יתר על המידה, מה שמעורר תחושת אי-נוחות.

עם זאת, הבעיה האמיתית בסרט אינה אמנותית, אלא עקרונית: ל"גנבת הספרים" וליוצריו יש יומרות להציג סיפור היסטורי. חמור מכך, לאור גילם של גיבוריו והעובדה שעשייתו פונה גם לקהל רך בימים, הוא מתיימר לחנך את הדור הצעיר, וללמד אותו שיעור. מותר לו לשאוף לכך, אבל אוי ואבוי אם מישהו באמת יחשוב שזו הדרך הנכונה ללמוד בעצמו או חלילה להסביר לילדיו על מה שבאמת קרה במלחמת העולם השנייה.

אחרי הכל, איזו מין תמונה משרטט הסרט? לפי העולם המעוות והדמיוני של "גנבת הספרים", מתברר כי רובם ככולם, הגרמנים הנוצרים נהגו לסכן את חייהם למען יהודים ולזעוק "אנחנו שונאים את היטלר" בזמנם החופשי, ואם כבר הצטרפו לשורות הנאצים, זה היה בעל כורחם. כמו כן, בסביבה הסטרילית שמשרטטת כאן הדרמה חסרת האחריות, כמעט אף אחד לא מת במלחמה ובשואה, ואם כבר מישהו נופל קורבן – הוא נוצרי, ולא יהודי.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
טוב, הפעם באמת אל תגעו לי בשואה. מתוך "גנבת הספרים"/מערכת וואלה!, צילום מסך

האמת, כבר התרגלנו לסרטי שואה שכאלה, ואין בזה חדש, אבל זה לא אומר שלא צריך להתרעם כל פעם מחדש. בעיקר לנוכח העובדה שבאופיו, "גנבת הספרים" מייעד את עצמו לא רק להיות חבר של קבע בתפריט לוחות השידורים של יום השואה, אלא גם להיכלל בתוכניות הלימודים של בתי ספר.

אפשר להבין מדוע יש אירופאים נוצרים השמחים להתעלם מן העוולות של הסרט, להדחיק אותן ולראות בו מסמך היסטורי רשמי וראוי. בשביל המדחיקים, הוא מתגלה ממש כמתנה משמים. זה לא אומר חלילה שכל השאר צריכים לפסול או לצנזר אותו – אלה פעולות שמתאימות יותר לתקופת הזמן המתוארת בו. אך מי שלוקח עמו את ילדיו לראותו, חייב להזכיר להם דבר אחד: גם אם "גנבת הספרים" מתיימר אחרת, שיעור ההיסטוריה ממש לא מסתיים עם הצפייה בו. להפך, הוא רק מתחיל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully