"האסונות של נינה" הוא תפזורת מענגת-עצובה, ואפילו קצת מפתיעה. "אלכס חולה אהבה" גרסת שבי גביזון.
"האסונות של נינה" הוא סרטו השלישי של שבי גביזון, והמצליח ביותר עד כה בקרב האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלויזיה. הסרט הצליח לגרוף 11 פרסי אופיר (האוסקר הישראלי) מתוך 14 האפשריים, כולל מרבית הקטגוריות החשובות ביותר – הסרט, הבמאי, השחקנית והתסריט הטובים ביותר.
למרות שמוגדר כ"קומדיה עצובה מאד", "האסונות" הוא לא סרט מצחיק. ובכל זאת, הצופה בהחלט עשוי למצוא עצמו מחייך לאורך מרבית הסרט, גם ברגעיו הקשים יותר. הסרט הוא בעיקר תפזורת קטנה של אירועים המתנגשים זה בזה בצורות מביכות, סטייל קומדיות טעויות, בלי הטמטום. הדילוגים בזמן שיוצר גביזון, בכל פעם חושפים בפנינו פרט קטן שלאט לאט מסביר מערכות שלימות בסרט. כלי הדילוג בזמן ידוע ככלי שלא אהוד מדי על הבמאים בניגוד לתסריטאים, אך גביזון יכול להנות ממנו בזכות היותו גם הבמאי וגם התסריטאי.
הסרט מסופר דרך עיניו של נדב בן ה-12 (אביב אלקבץ), כפי שמתוארים ביומן שלו. נדב מאוהב בדודתו, נינה (איילת זורר), הוריו גרושים, אביו גוסס, אימו קצת שובבית לגילה, והחבר היחיד שלו הוא גבר מזדקן (דב נבון). המזל קורץ לנדב, כשבעלה האהוב של נינה, חיימון (יורם חטב), נהרג. הילדון המאוהב נשלח לעזור לנינה בכל שתצטרך, ועובר לגור איתה. הקירבה לנינה גורמת לרגשותיו של נדב רק להתמיר, ובעיניו הוא הופך להיות הגבר שלה.
אלא שלנינה יש תוכניות אחרות. מי שבישר לה על מות בעלה, דווקא מצא חן בעיניה בו בזמן. אותו מבשר, אבינועם (אלון אבוטבול), פוגש בנינה פעמים מספר, חלק במכוון וחלק במקרה, והיחסים בין השניים מתחממים. הבעיה היחידה, שנינה מתחילה כנראה להשתגע, כי היא מתחילה לדמיין את בעלה המנוח בכל מיני מקומות וסיטואציות. ואם זה לא היה מספיק לה, עכשיו גם נדב הפגוע מיחסיה עם אבינועם, מסתגר ממנה וחודל מלטפל בה.
מערכת היחסים המתפתחת בין נינה לבין אבינועם היא מהיפות והמשכנעות ביותר שנראו על המסך בארץ. הכימיה המשגעת בין זורר לאבוטבול ניכרת למרחקים, בצירוף כשרונות המשחק המעולים שלהם, והופכים את הסרט למוצלח מאד אפילו שהתסריט חסר מקוריות אמיתית.
שיאו של הסרט צפון בסצינת הנשיקה בין אבוטבול לבין זורר. סצינה מורטת עצבים במעט, סקסית ומופלאה, היא תוצר איכותי של במאי מעולה. גביזון בהחלט הצליח לשבור שיא ישראלי עם הסצינה הזו, במיוחד לתרבות שרגילה לראות את הנשיקות הבולעות של משה איבגי או הסתמיות של יהודה ברקן.
גביזון הצליח להביא למסך הגדול אחרי 9 שנים של היעלמות ממנו, את אחד הצלמים המוערכים והותיקים שחיים ביננו, דוד גורפינקל. גורפינקל החליט לשלב בסרט מדי פעם בפעם לקראת סופו, תמונות בשחור לבן של רגעים מיוחדים ובלתי רלבנטים כמעט. המטרה שלו לא ברורה לי, ביחוד לאור העובדה שגורפינקל דווקא חובב צילומים חיים וצבעוניים, של מה ששגור כבר כ"אור הישראלי". אבל, כמובן שזה לא מפריע.
כשגורפינקל מצטרף לקאסט המעולה, ולתערובת מצרפים גם את אסף אמדורסקי על בימוי המוסיקה, אי אפשר לטעות. למרות שאת התסריט ראינו בוריאציות דומות בעבר, גביזון כתב וביים סרט מהמחלקה הראשונה.
דירוג: 
