שתף קטע נבחר

"יפה לנצח": בזבוז זמן נפלא כל כך

סרטו של הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו נע בין מציאות פשוטה ויפה לבין הגירויים הוולגריים של החברה הגבוהה. באמצעות גיבור רגיש, שמסייר לו בעולם נהנתני ואטום, הוא יוצר קולנוע חושני ומגרה - אחד המורכבים והאינטליגנטיים ביותר שנראו על המסך בשנים האחרונות

"הסרט מדבר על בזבוז זמנם של אנשים. כולנו מבזבזים המון זמן ומאמינים שאין בזה הגיון, אבל בזבוז הזמן והדברים חסרי התועלת מרכיבים את היופי שבחיים" - זוהי התמצית שהגיש לעיתונאים הבמאי פאולו סורנטינו, אחרי זכיית סרטו "יפה לנצח" ("La Grande Bellezza") בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר - פרס נוסף שהוא גורף אחרי האוסקר האירופי, ולפני זכייה כמעט בטוחה בזה של האקדמיה האמריקנית. 

 

ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:  

 

ובכן, בזבוז הזמן שסורנטינו האיטלקי (הזכור מ"זה בוודאי המקום" הנפלא) מגיש לנו ב"יפה לנצח" נמתח על פני שעתיים ועשרים דקות, אבל אוהה... איזה בזבוז זמן נפלא זה. לפעמים אנחנו באמת לא שמים לב אליהם - הרגעים חסרי הטעם הללו. הם אמנם שוליים ותפלים, אך  נרצה או לא, מדובר במרכיבים משמעותיים בפסיפס הרב-גוני  המתגבש לכדי חיי אדם. ובמקרה של "יפה לנצח" האדם הוא עיתונאי ציני מזדקן ועדיין שרמנטי, איש החברה הגבוהה, המזלזל בכל מי שחולקים אותה איתו, וגם בעצמו. אלוהים, אם הוא בכלל קיים, נותן לינגוויני צדפות למי שאין לו שיניים.  

 

אבל לגיבורנו - ג'פ גמברדלה שמו, יש שיניים (גם בגילו המתקדם), בלוטות טעם מפותחות ולשון חלקלקה, ויש לו בעיקר חוש ריח חד ומדויק. כפי שסורנטינו מעיד, כשהוא שם בפיו של השחקן המעולה טוני סרווילו את המשפט המבריק הבא: "לשאלה הזאת בצעירותנו, השיבו חבריי בכל פעם: 'כוס', בעוד שאני השבתי: 'ניחוח של ביתם של אנשים זקנים'. השאלה היתה: מה אתה הכי אוהב בחייך?". כבר בפעם הראשונה שהוא מדבר, אנחנו מתוודעים לרגישותו של ג'פ לפרטים.

 

טוני סרווילו כג'פ גמברדלה ב"יפה לנצח" ()
טוני סרווילו כג'פ גמברדלה ב"יפה לנצח"

ג'פ הוא איש חברה הנערץ על הבריות, והוא מסייר כנווד בודד בין בני אנוש חלולים ומלאים בעצמם - סוכן מכירות חרמן, סופרת נפוחה מחשיבות עצמית, פליטת ריאליטי נפוחה מבוטוקס, המנתח הפלסטי הנערץ שמזריק בה חומרים סינתטיים, ועוד ועוד - גלריה של טיפוסים רהבתנים וקהי חושים. בניגוד לג'פ, הם אינם מבחינים בדברים שעוברים להם מתחת לאף (אלא אם כן מדובר בשורת קוקאין).

 

ג'פ גמברדלה מסייר לאורכה ולרוחבה של רומא ()
ג'פ גמברדלה מסייר לאורכה ולרוחבה של רומא
 

כמו בסרטי פדריקו פליני (בעיקר "לה דולצ'ה ויטה" ו"רומא"), שסורנטינו מתכתב איתם פה, לא תמיד קל לעקוב אחר המתרחש ב"יפה לנצח" הארוך והגדוש בדימויים. הבמאי בא לעזרתנו ומסמן את הדרך כבר בתחילת הסרט עם שתי סצנות שמנגידות את שני הממדים שמשתלבים במסע הקולנועי הזה - המציאות הטבעית הפשוטה מול שכבת האיפור העבה, הגסה והצעקנית שהאנושות מתעקשת למרוח עליה.

 

וכך בסצנה הראשונה נטולת הדיאלוגים, שמצולמת כולה בגבעת ג'אניקולו היפהפיה הצופה על רומא מלמעלה, המציאות נחשפת בפנינו על כל דקויותיה. פעמוני כנסיה, ציוץ ציפורים, פכפוך מי מזרקה, שירת מקהלה, פסלי שיש ועוברים ושבים - מפגן ויזואלי פשוט, אבל שובה לב.

 

ואז - מעבר חד למסיבה פומפוזית על גג בניין במרכז רומא, ושם הכל מתערבב - ביטים אלקטרוניים, מקצבים לטיניים, ריקודים, אלכוהול, סמים, מחשופים והרבה בלה בלה בלה. דווקא שם, בעיצומה של המסיבה הרועשת, עורך לנו סורנטינו הכרות ראשונה עם הגיבור. הוא חוגג יום הולדת 65 עם מי שמחשיבים עצמם כחבריו, אבל הוא שייך בכלל לעולם של הרגישות ושל הרגשות - העולם של הסצנה הראשונה.

 

עוד מאסטרפיס של פאולו סורנטינו. "יפה לנצח" (יח"צ) (יח
עוד מאסטרפיס של פאולו סורנטינו. "יפה לנצח"
 

הזיג זג הזה מלווה את ג'פ, וגם אותנו הצופים שסבלניים מספיק לפסוע איתו, לכל אורך הסרט ברחובות רומא ובאתריה - מגבעת ג'אניקולו לפיאצה נאבונה, הקולוסיאום, וילה מדיצ'י ועוד. ג'פ הוא כמו שרלוק הולמס בסיפור ללא מתח. כפי שהוא עצמו מתוודה, הוא נידון לעידון ורגישות, והייעוד שלו הוא לזהות את הרגעים הארעיים והכל כך משמעותיים בחיים. "הכל יושב שם מתחת לפטפטת והרעש, השתיקה והתחושה, הרגש והפחד, נגיעות היופי התשושות, ההפכפכות", הוא אומר, ומזכיר לנו שלגלות את הרגע זו לא משימה פשוטה כל כך, כי אחריו מגיעה "העליבות המחפירה, האנושות האומללה".

 

האנושות האומללה הזאת מתעקשת להצדיק עצמה באמצעות ריגושים מלאכותיים, הנובעים משעמום, חוסר סיפוק ומשאיפה למשהו שגדול מהחיים עצמם. אמנית פרפורמנס, ילדה ציירת, חשפניות, קוסם והג'ירפה שלו וגם נזירה קשישה סגפנית שהפכה שלא מרצונה לאלילה עבור נציגי הדתות בעולם. אלו הם הגירויים הוולגריים, הלעתים מרושעים, שאותה חברה גבוהה מאמצת לעצמה.

 

ויש גם מופע זריקת סכינים. "יפה לנצח" ()
ויש גם מופע זריקת סכינים. "יפה לנצח"

אפשר לראות ב"יפה לנצח" כתב אישום נגד החברה האיטלקית העכשווית, ההוללת והריקנית, והנוהה אחר סנסציות מהזן החביב על ראש הממשלה לשעבר סילביו ברלוסקוני (ולמען האמת גם על הקיסרים נירון וקליגולה הרבה לפניו).

ואכן, הביקורת החברתית נמצאת פה ובוקעת מהטקסטים המושחזים של סורטינו, שגם כתב את התסריט, אולם היופי האמיתי של "יפה לנצח" נוגע לדילמות הקיומיות שמלוות כל אחד ואחד מאיתנו: בין השאיפה למשהו גדול יותר, חזק יותר ויפה יותר, וברוב המקרים למלאכותי יותר, לבין ההנאה מהרגעים הקטנים של החיים.  

 

סורנטינו מספק לנו אינספור רגעים קטנים ונהדרים כאלה, בסיוע הצלם הקבוע שלו לוקה בגאצי. תנועת המצלמה שלו למעלה, למטה ובעיקר פנימה אל תוך הדמויות, הנופים המרהיבים של רומא ואף האלמנטים העל-טבעיים ממוחו הקודח של הבמאי (רחוק כל כך מהניאו-ריאליזם האיטלקי המסורתי) מתגבשים לתצריף קולנועי חושני ומגרה - אחד המרגשים, המורכבים והאינטליגנטים שנראו על המסך בשנים האחרונות. לנו נותר רק לקלוט ולחוש.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים