שתף קטע נבחר

"סלפיז": תמונה עגומה מבעד לאייפון

הסדרה הדוקומנטרית "סלפיז", שעוקבת אחר 5 נערים מתיכון ביהוד, מוכיחה שהפערים הכלכליים קיימים בכל שלב. גם אם הם עסוקים עכשיו בנשף הסיום, מעבר לפינה כבר מחכה להם המחר. ואפילו באינסטגרם הוא לא נראה טוב

הדבר הכי בולט ב"סלפיז", דוקו הנעורים שעלה אתמול (ב') ב-HOT בידור ישראלי, הוא תמונת המראה. לא שאנחנו צריכים טלוויזיה שתראה לנו את זה, אנחנו יכולים להסתכל בעצמנו במראה, או בעיתון, או בפייסבוק או בחשבון הבנק, אבל "סלפיז" עושה לנו שירות נוסף כשהיא מספקת לנו את תמונת המראה של המחר. והמחר הזה עגום, כי הוא מכיל פחות ופחות מהדבר שכולנו זקוקים לו כל כך כדי לפרנס את הפנטזיות שלנו על עתיד טוב יותר: תקווה.

 

עוד סיפורים חמים – בפייסבוק שלנו

 

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"בית הקלפים": אכזרית מתמיד

"ירקות מסוכנים": הפוך גוטמן, הפוך

"מייקל": בחזרה לעבר

 

זה רק הפרק הראשון (מתוך עשרה) ועוד לא העמקנו אל הדמויות, אבל המוטיב העיקרי שמזנק מהפרק הוא הפער הכלכלי. השחקן העיקרי הוא הכסף. אצל אלה שיש, וגם אצל אלה שאין. זה לא מקרה שפרסומאים שוברים את הראש מאז ומתמיד בניסיון ללמוד את השפה שבה מדברת שכבת הגיל הזאת, ניסיון עקר בהתחשב בעובדה שהיא מתחלפת אחת לעשר דקות - בני נוער ישלמו הרבה כדי להסתובב עם המותג הנכון, להתאים להגדרות היצרן, להשתייך בכל מחיר, תרתי משמע.

 

"סלפיז". השחקן העיקרי הוא כסף (צילום: אלדד רפאלי) (צילום: אלדד רפאלי)
"סלפיז". השחקן העיקרי הוא כסף(צילום: אלדד רפאלי)
 

טאי, דניאל, נטלי, אלון וליעד הם חמשת בני הנוער שמתועדים ב"סלפיז" – קאסט מגוון יחסית שנותן קצת מכל דבר - אלון הוא כבד שמיעה, שעוד לא הספקנו לטעום מההתמודדות שלו עם המגבלה, אבל יש שם פוטנציאל; נטלי היא רקדנית בלט שאמא שלה דוחפת אותה אלי שפגט; טאי הוא בחור שזנח את הקונספט של לימודים ומעביר את הזמן בלהעביר את הזמן; ליעד היא תלמידה מצטיינת, עולה ישנה מסין שפתחה בלוג אופנה עם חברה, ודניאל היא הבחורה שנולדה עם כיסוי זהב לאייפון. יפה, עשירה, כל הפאקט.

 

החבורה הזאת שועטת אל עבר נשף הסיום של השכבה בתיכון "מקיף יהוד", ולא בכדי. "נשף זה לכל החיים", אמרה אחת הדמויות באחד מדיוני השמלות האינסופיים, ומבחינתם האירוע הזה יקבע אחת ולתמיד האם הם לוזרים, או שיש להם סיכוי לעשות את זה יום אחד.

 

נשף זה לכל החיים (צילום: אלדד רפאלי) (צילום: אלדד רפאלי)
נשף זה לכל החיים(צילום: אלדד רפאלי)
 

הסוגיות הבסיסיות שמעסיקות בני נוער היו ונשארו אותן סוגיות, שמבשרות את כניסתם המפוקפקת לעולם המבוגרים - אני מקובל? אני שייך? אני נראה מספיק טוב? אני נהנה מספיק? - גם אם מדורת השבט שלהם היא עכשיו האינסטגרם. מהצד, ובעיקר ממרחק הזמן, הנעורים נתפסים כתקופה קקפונית למדיי, מתויגת מדי, שטחית, מושפעת בקלות. להיות שם – זה עניין אחר לגמרי, הכל הרה גורל, הכל בפול ווליום, הכל בקאפס-לוק. החיים שלך מאיצים מאפס לסוף העולם בהפסקת עשר אחת, כשברקע מהבהבת הידיעה המעומעמת שיום אחד נשתחרר מהגיל הזה ונתחיל לחיות באמת.

 

דור העתיד. מעמד הביניים מעבר לפינה (צילום: אלדד רפאלי) (צילום: אלדד רפאלי)
דור העתיד. מעמד הביניים מעבר לפינה(צילום: אלדד רפאלי)
 

אלא שצפייה ב"סלפיז" אומרת יותר עלינו מאשר עליהם. כי אנחנו יודעים מה מחכה לנוער הזה מחר. ספיר סבח אולי תקבל לייק גדול מלימור לבנת ומיכל זולר תיפגש עם שר החינוך, אבל אף אחת מהן לא תלך עם זה למכולת. מה הסיכוי של טאי לקנות לעצמו דירה שתאפשר לו להשתחרר מהדירה הצפופה עם אמא שלו ולפרנס את עצמו בנחת? רוב הסיכויים שהוא ושאר הסלפים ישתלבו במעמד הביניים ויכרעו תחת הנטל. לא צריך כדור בדולח בשביל להציץ בהווה. מספיק להסתכל על עצמנו נאבקים בזמן שאהוד ברק משתין סביב חמש דירות באבן גבירול ומסמן אותן טריטוריאלית, כדי להבין שנוער הטייקונים שהיום רוכש לעצמו שמלה וטוקסידו באלפי שקלים, הוא שוכני המגדלים של מחר, שהרעש שיעלה מהשדרה יחריד את מנוחתם.

 

אני לא מאמינה שהיה פה שמח לפני שנולדנו, ולא שהנוער של פעם היה מוצלח יותר. אבל "סלפיז" גורמת לי להאמין שאפילו הנוער המוצלח הזה יצטרך להתעלות על עצמו, כדי להתבגר בעולם שהשארנו לו. כשאני חושבת על זה, עדיף שיהנו בנשף כל עוד הם יכולים.

 

לצפייה בפרקים מלאים של הסדרה "סלפיז" לחצו כאן

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אלדד רפאלי
"סלפיז". המראה של המחר
צילום: אלדד רפאלי
לאתר ההטבות
מומלצים