"מבצע חמניה": ממש לא סרט פצצה

בסיום הסרט "מבצע חמניה", הסוקר את המהלכים שהביאו להשקת פרויקט הגרעין של ישראל, פונה יהורם גאון המשחק בתפקיד ראש המוסד אל המצלמה ואומר בחיוך מסתיר סוד: "לסיפור שראיתם אין שום קשר למציאות".

ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

• אגדת חורף
• ציידי האוצרות
• דבש
• הדייט שהביך אותי
  

ואכן, סרטו של איש הטלוויזיה הוותיק אברהם קושניר (לא להתבלבל עם אבי קושניר) אמור להוות עוד נדבך בשיח השו-שו על אודות יכולות הגרעין של ישראל. אלו שכבר נידונו באינספור כתבות תחקיר וסרטים תיעודיים ("פצצה במרתף" של מיכאל קרפין וקושניר). הבעיה היא שהדרמה הפוליטית והבינלאומית המרתקת שהתחוללה בשנות ה-60 הופכת פה לסיפור ריגול סוג ז', שמובא אל הבד בעילגות מצערת.

הסרט נפתח בישראל של העתיד לבוא. אזעקת אמת שנשמעת באמצע תרגיל מבשרת את אשר יגורנו - מדינתנו האהובה נמצאת תחת מתקפה גרעינית איראנית, ובעוד שעה וחצי יבוא קיצה. בחור צעיר (יואב היימן) מנסה לזרז את אמו (עליזה רוזן) לרדת אל המקלט, ומתקשה להבין את שלוות הנפש שלה ואת בטחונה שדבר לא יקרה. כאשר היא סופסוף נאותה, היא חושפת בפניו את יומניו הסודיים של דודו, אחיהּ, שהיה כמסתבר מדען הגרעין הראשון של ישראל.

מכאן עוברת העלילה אל מדינת ישראל הצעירה, ואל חזונו של בן גוריון להשיג אופציה גרעינית שתשמש להרתעה. ראש המוסד לוי (יהורם גאון) וסגניתו (צופית גרנט) נדרשים לגייס את כוח האדם ואת אמצעי המימון למבצע הזוכה לשם קוד "חמניה". לשם כך הם פונים אל המדען העילוי פנחס פיירברג (ברוך ברנר), ויחד עמו מגויסים למשימה שני דוקטורנטים לפיזיקה, גילה (דניאלה קרטס מ"מלחמת העולם Z") ואפרים (יוסי מרשק).

בשדה המדיני מופעל לחץ על קלוד (עמנואל הלפרין), פקיד בכיר בממשלת צרפת, שבתמורה לנוסחה לבניית פצצה הנמצאת במוחו של פיירברג (ושתהפוך את צרפת למדינה הרביעית בעולם שברשותה נשק אטומי), אמור להשיג את המימון לפרויקט הישראלי.

מתוך הסרט. פטריוטיזם בגרוש

הסיפור הזה היה יכול לשמש בסיס לסרט מרתק, לו יוצריו ידעו מה לעשות עמו. איש אמנם לא מצפה מקושניר (שגם כתב את התסריט יחד עם תסריטאי "אנונימי") שיהיה ג'ון לה קארה הישראלי, אבל מה שמרצד על הבד קרוב יותר ברוחו ל"ילדי השכונה במחתרת" הפטריוטי לנוער של גלילה רון פדר.

"שימון הניח, שימון ידע"

המילה המתאימה ביותר לנסח באמצעותה את "מבצע חמניה" היא מסכת. כל אחת מהדמויות מצהירה בחגיגיות מהן כוונותיה, מהם הקשיים העומדים בפניה, ומהם השיקולים המוסריים שהיא צריכה לקחת בחשבון. אך קשה להתרשם כאשר גילה מזדעזעת מעצם המחשבה שהיא אמורה לקחת חלק בפרויקט שעלול להביא לעוד הירושימה ונגסאקי, ומהדרך שבה משורבבים מחנות ההשמדה כאמתלה להצדקת המבצע.

בעיקר יש משהו בסרט שמזכיר את הקולנוע הלאומי-הרואי שנעשה כאן בשנות ה-50 וה-60. חבורה נחושה של יחידי סגולה שמתקבצת על מנת להוציא אל הפועל מבצע חשאי להגנת המולדת. סיטואציה פוליטית ואנושית מורכבת מצטמצמת בסרט לכדי אוסף אקראי של סצינות שאינו מציע כל פרספקטיבה חדשה או מעניינת על מה שכבר מוכר וידוע. גם הניסיון להעניק לדמותו האניגמטית של פיירברג מימד טרגי - הוא הומוסקסואל הנאלץ לדחות את מאהבו, בגילומו של סשה דמידוב, למען המשימה הלאומית - אינו עולה יפה.

אמא'לה, איראנים!

ומה שהופך את "מבצע חמנייה" לפשטני ודידקטי באמת הוא ההסתמכות שלו על נרטיב הפאניקה הלאומית - סיפור המתקפה האיראנית שבמסגרת. הנה סרט שבמחשבתו

ובעשייתו אינו מסוגל להתנתק מחרדת ההשמדה הקולקטיבית שמנוצלת פה באופן פופוליסטי ומניפולטיבי.

היחיד שיוצא בשלום מ"מבצע חמנייה" - ומי האמין שמשפט כזה אי פעם ייכתב בביקורת קולנוע - הוא כבוד הנשיא שמעון פרס, המתארח בתפקיד עצמו (אגב כך, דמותו של ראש המוסד בסרט מבוססת על זו שלו, בעת שהיה מנכ"ל משרד הביטחון וממובילי פרויקט הגרעין הישראלי).

"שימון הניח את היסודות, שימון ידע לנצל הזדמנויות", מחמיאה לו האם השלווה תוך כדי ההמתנה במקלט, והנה כי כן מסתבר לפתע לכבוד מי נעשה הסרט הזה. למדינת ישראל, אגב - אזהרת ספוילר - שלום.